"בטח זה עלי"

בוקר טוב. יש לי בעייה קשה ואינני יודעת מימה זה נובע ואולי אני בכל זאת צודקת. זה נמשך אצלי שנים על גבי שנים רבות וקיבלתי אומץ ופניתי לפורום. אני אישה יפה מאד, מעט מלאה . תמיד אחרי שאני נמצאת במקום הומה אדם אני חוזרת הביתה מדוכאת. אם הגברים מגניבים אלי מבטים בכל סיטואציה שלא תהיה, או אם יש נשים המדברות אחת עם השנייה ופתאום מביטים אלי ומחייכות אחת לשנייה, תמיד אני חושבת: שמרכלים עלי, שצוחקים עלי, ומידי פעם ברחוב פוזלים אלי גברים, וגם נשים. מצד אחד אני אומרת לעצמי ועובדת על עצמי: שזה אמור להחמיא לי ואני צריכה להתהלך עם גאווה כי אם הייתי מכוערת לא היו מביטים בי. אך בכל זאת לא עובר מספר שניות בעיקר כשאני נמצאת בין אנשים שאפילו מכירים אותי ברגע שלוטשים בי עיניים אני מרגישה כעס עצום ואומרת לעצמי: בטח צוחקים עלי ובטח מרכלים עלי. בעלי טוען שאולי זה לא עליך וסתם יש לי רגשי נחיתות. ואני סוחבת איתי כבר שנים רבות שנאה עזה לכל מי שצוחק אחד עם השני ואחר מביטים בי - ישר אני חושבת שזה עלי. האם אנשים פוזלים לאחרים אך ורק בגלל שמתלהבים ממנו או יכול להיות גם מסיבה שלילית?. לכן , למען שלוות נפשי, פיתחתי לי "שיטה" . כשאני נמצאת ליד בעלי, אני משתדלת להיות סגורה, לא לפתוח את הפה לפני אנשים שתהיה להם סיבה ללגלגל, רק הוא הדובר, אני כמו אילמת, ומנסה להתרחק כמה שאפשר מהאנשים. כי תמיד נדמה לי שהאנשים צבועים היום, אם הם מביטים בי או מחמיאים לי זה לא מהלב כי אחרי שנייה שאלך מהם הם יצחקו עלי ואינני יודעת אפילו על מה. בעלי תמיד שמח ופתוח ליד האנשים ואני שקטה וחוזרת עצובה לביתי. רק את יילדי אני אוהבת ופתוחה אליהם. הכנסתי לי בראש שכל העולם צבוע חוץ ממשפחתי. ואני פתאום לא מסוגלת לאהוב ולסמוך ואין לי אמון באנשים. איך אפשר לצאת מזה, האם זהו חולני, ואם כן אפשר לרפא בגיל הזה? איך אפשר להתחיל להרגיש נוח ליד הבריות ולחשוב שהם אולי מתלהבים ממני ולא מביטים בי במובן שלילי?. סליחה על האריכות, כתבתי מהלב ומקווה לתשובה כינה. רב תודות לכם - אלמונית.

שלום אלמונית, את כותבת שאת חושבת שאנשים לועגים לך ושהם צבועים וגם פנית לפורום, כלומר, את מגלה מודעות לבעייתך וזה תחילת ה"ריפוי". זה בהחלט מעורר תקוות לגבי סיכויי ההצלחה של טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) ואני ממליץ לך לפנות. ייתכן מאוד שיהיה קשה לך לבטוח במטפל בהתחלה וייתכן שההתחלה הזו תהייה ארוכה, אבל קודם כל, יהיה לך מישהו להתחלק איתו בתחושות הקשות הפוקדות אותך ושנית, יש לקוות שהאמון שייווצר בינך ובין המטפל יתבטא גם ביחסייך עם אנשים. אולי לא תהיי חברותית כמו בעלך ואולי לא תהיי מסמר המסיבה, אבל ייתכן מאוד שתוכלי ליצור קשרים משמעותיים עם מספר קטן של אנשים וגם שדעתך על המין האנושי ויחסו כלפייך תשתנה לטובה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בוקר טוב , ותחילה תודה על התגובה. שאלה נוספת: אם אדם חושב תמיד שמדברים עליו, או לועגים לו - האם זוהי מחלת נפש, הפרעה נפשית- האם קיימת תרופה שאפשר לקבל מרופא משפחה להרגיש נינוחה יותר בחברה ולהוציא הרגשה זאת ממוחי לאלתר או שמא רק שיחות עם פסיכולוג או פסיכיאטר ירפאו אותי? - בתודה ויום טוב - אלמונית.