יש דרך לעזור לעצמי?

שלום, אני בת 22 ויודעת שיש לי איזשהי בעיה אבל אני לא יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד הרגשתי שרע לי. בעיקר בגלל שתמיד הייתי די לבד (מבחינה חברתית). אני מרגישה שאף אחד לא מכיר אותי באמת. אחי בן 27 ותמיד נחשב לילד בעייתי. אני לא יודעת אם אובחן אצלו משהו אני רק יודעת שבילדותו הוא היה בטיפול פסיכולוגי ממושך. הוא מאוד אלים (בשנים האחרונות זה מתבטא רק בצעקות ולעיתים רחוקות איומים). מאחר והוא היה "הילד עם הבעיה" תמיד הרגשתי שהורי מוותרים לו בכל ריב שהיה בינינו. כמעט כל ריב התחיל בהתגרויות מצידו וללא קשר לתגובה שלי הריב הגיע לאלימות - אני לא מדברת על מכות רגילות בין אחים אלא למצבים בהם הוא היה עומד לי על הראש כשאני שוכבת על הריצפה (אז הוא שקל כ 80 קילו) או למקרה שהוא פתח לי את הראש כשהכה אותו במגירה וכו'. ההורים תמיד צידדו בו ואם הערנו אותם משנת צהריים הייתי "חוטפת" מכות גם מאבי. הורי תמיד רבו ביניהם ואני זוכרת גם דיבורים על גירושין. אני ואחי עדיין גרים עם ההורים ואני בקשר "טוב" איתם אך לא מסוגלת לסלוח להורי על שלא היו שם בשבילי. ושלא עניין אותם מספיק כדי לדעת מה באמת קורה איתי. כשהייתי בת 16 סבתא שלי שהייתי מאוד קשורה אליה נפטרה מסרטן ואני לא ידעתי על המחלה עד אחרי הלויה. היא הייתה היחידה שהרגשתי שאני חשובה לה. אחרי הלויה עברתי לגור עם סבי (בשכנות להורי) בגיל 18 פחות משבוע לפני הגיוס סבי התאבד בגלל געגעועים לסבתי. אני זו שמצאתי את הגופה ולמרות שרציונאלית אני יודעת שאין לי קשר לזה אני כל הזמן תוהה אם זה היה בגללי - בגלל שברשתי לעמצי לכעוס ולריב איתו או בגלל שהיית לפני גיוס ואז הוא היה נשאר לגמרי לבד. אחרי חמישה ימים התגייסתי והרגשתי עוד יותר לבד. את התקופה שהיתה למשפחה לעכל אני הפסדתי כי הייתי בצבא ואחר כך כבר לא היה לי נעים להעלות את הנושא. הרבה פעמים אני נזכרת בהם ובוכה אבל תמיד לבד. לפני שנתיים כשבכיתי באזכרה אבי אמר למישהו שאני מאלה שבוכים פעם בשנה כאילו כדיי לרמוז שהכל הצגה כדיי למשוך תשומת לב אני חושבת שזה הדבר נכי גרוע שאבי עשה לי כל חיי. לזכות הורי יאמר שהם תומכים בי מבחינה כלכלית ותמיד תמכו בי בהחלטות שלקחתי. במשפחה אני נחשבת ל"ילדה" עם המון שמחת חיים שמסתדרת בכל מקום ויודעת מה שהיא רוצה. ולמעשה המצב ממש לא כך. כבר ביסודי לא הסתדרתי עם חברי לכיתה והדבר המשיך עד הצבא. בכיתה ח' זה הגיע למצב שממש לא היה לי עם מי לדבר בהפסקות. ומאז ועד היום יש לי מחשבות אובדניות שבאות והולכות. אני יודעת שאני לא אעשה לעצמי כלום אבל אני מתפללת לאלוהים שרק יקח אותי מפה. דברים קטנים עושים אותי מאושרת ודברים עוד יותר קטנים "מכניסים אותי לדיכאון". עם בנים אני מסתדרת די טוב או לפחות הסתדרתי... לאורך כל התיכון תמיד היה לי חבר (עם אחד מהם הייתי שנתיים) וגם אז היה לי רע. הסתדרתי עם החבר מצוין אבל כשלא הייתי איתו היה לי ממש רע לא כ"כ בגללו אלא שכשהייתי איתו הרגשתי שיש מישהו שאיכפת לו ממני. מאז גיל 18 בערך לא היה לי חבר רציני. יצאתי עם גברים אבל תמיד מצאתי בהם פגם. והיו גם הרבה מקרים שדווקא רציתי קשר רציני אבל גיליתי שהבחור לא מעונין ב"מחויבות". היום אני סטודנטית ולמדתי להסתדר עם אנשים הרבה יותר טוב אך אני עדיין לבד. יש לי חברה אחת וגם היא לא יודעת עלי הרבה דברים. עם כל החברים מבלימודים הקשר שיטחי יש קבוצה של חבר'ה שאני שייכת אליה אבל עם כל אחד לחוד כמעט ואין לי קשר מחוץ ללימודים. והעובדה היא שערב יום העצמאות היום ואני לבד בבית בוכה ומתפללת שוב למות. אני כל הזמן מרגישה לבד ושלאף אחד לא איכפת ממני, שכל העולם נגדי ובצדק כי יש לי אופי גרוע - אני יודעת שזה לא באמת כך אבל יש רגעים שאני ממש מאמינה בזה. אחרי כל ההקדמה המאוד ארוכה הזו (כל סיפור חיי...) רציתי לשאול אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי? אני לא מוכנה לפנות לטיפול פסיכולוגי למרות שאני יודעת שאני כנראה זקוקה לו. בבקשה תייעץ לי מה לעשות כי אני באמת רוצה להיות מאושרת לאורך זמן. תודה, אני.

שלום לך, את מעלה סיפור חיים לא קל ועושה זאת ברגישות רבה שמעידה על יכולת להיעזר במה שטיפול פסיכולוגי יכול לתת. אינני רואה סתירה בין מה שאת יכולה לעשות למען עצמך ובין פנייה לטיפול פסיכולוגי. דבר אחד חשוב מאוד שאינך יכולה לעשות למען עצמך הוא לא להיות את עצמך, כלומר, להסתכל על עצמך ועל חוויותייך מהצד, ודבר זה קורה בין היתר בטיפול פסיכולוגי. אני שואל את עצמי מה את מפיקה, פרט להקלה שאולי חשת אחרי הכתיבה, מפנייה לפורום, מדוע את זה את מרשה לעצמך וטיפול פסיכולוגי אינך מרשה לעצמך. האם המקום של "הילד הבעייתי" במשפחה כבר נתפס ע"י אחיך ואינך רוצה לערער על כך אם תפני לטיפול? אדם יכול לעשות הרבה למען עצמו ומטפל פסיכולוגי משמש רק כמזרז לעזרה עצמית, אך לפעמים זירוז ואיפשור זה הכרחיים. מדובר, לדעתי, יותר מכל בשאלה של איכות חיים שתהייה הרבה יותר גבוהה אם תפני לטיפול. ואם בדרך סמויה ואולי לא-מודעת ביקשת דרך פנייתך לפורום היתר לפנות לטיפול, אני לא רק נותן לך אותו אלא ממליץ על כך בחום וגם חושב כאמור, על סמך פנייתך, שאת מסוג האנשים שיכולים להפיק הרבה מטיפול כזה ולעשות בו שימוש בונה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום, אכן חשתי הקלה אחרי הכתיבה (וקצת שוק יום אחרי...) אני לא יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי שכן אני ממומנת ע"י ההורים ולא רוצה לשתף אותם בהחלטה. מעבר לכך הורי מאוד לא פתוחים וכיוון שכל הבעיות שלי רחוקות מעיניהם (ולמעשה מעיני כולם) כיוון שאני מעולם לא שיתפתי קודם אף אדם ברגשות ובמחשבות האלו אני צופה שתגובתם תהיה מאוד לא בונה - כפי שכתבתי קודם - במשפחה אני נחשבת לילדה מאושרת ללא כל בעיות שמסתדרת בכל מקום - הורי לא יודעים דבר וחצי דבר על הקשרים החברתיים שלי ובודאי לא על "עולמי הפנימי". קראתי לא מזמן את הספר "סערת נפש" וגיליתי הרבה מעצמי בדמויות השונות- ומאז חשבתי אולי לפנות לטיפול (למרות שעוד קודם ידעתי שיש בעיה - פשוט לא האמנתי שמישהו מבחוץ יוכל לעזור). אני חושבת שהאישיות שלי מעט קוטבית (אולי דיכאונית?) למרות שאני מתפקדת ביום יום. יש בכל זאת משהו שאני יכולה לעשות נגד מצבי הרוח האלה? כל דבר קטן גורם לי לרצות למות ולבכי נוראי ובימים יותר טובים זה נראה לי טיפשי. הבעיה שלפעמים זה נמשך תקופה ארוכה וגם בימים טובים - אם היתה לי הבחירה (מראש) הייתי בוחרת שלא להיות פה. בבקשה תייעץ לי מה לעשות. תודה, אני.