מטפל שלא עומד בעומס...שאלה לד"ר

שלום ד"ר רובינשטיין, אני בטיפול משולב של שיחות ותרופות אצל פסיכיאטר מזה שנה וחצי. לדעתי היחסים בינינו טובים, הוא אדם רגיש ואמפטי, אבל הוא מרבה להתלונן על התוקפנות שיש בי. אני בת 37, סובלת מדכאון וחרדה, שלמרות הטיפול התרופתי, לא ממש נעלמים, במיוחד הדכאון. אני רווקה, סובלת מעודף משקל ואפשר לומר שהטיפול לא השיג הרבה מלבד לשמש לי אוזן קשבת. אני לא מצליחה לגייס כוחות נפש ולעבוד על בעיות שהייתי רוצה לטפל בהן. אמנם לפני הטיפול עבר זמן רב בלי שניסיתי להיפגש עם גברים והיום אני מנסה קצת יותר אבל לאור התגובות שאני מקבלת או מצאי הגברים שבו אני נתקלת, איני מצליחה להתגבר על הייאוש, שממילא כבר אכל כל חלקה טובה אצלי. כאדם מריר על חיים מבוזבזים ועל היעדר אינטימיות בחיי (מעולם לא היתה) כמות התוקפנות שבי אכן רבה והיא יוצאת פעמים רבות בטיפול.למרות שהפסיכיאטר יודע מה על תחושותיי החיוביות כלפיו הוא טוען שקשה לו עם תוקפנותי ושהוא אינו יכול להכיל תוקפנות זו. האם זה סימן שהוא עדין מדי מכדי לשאת בעול, האם זה סימן להיותו לא מקצועי דיו, או שאולי הוא מחפש לעצמו חיים קלים? אנחנו כבר זמן רב מתנצחים על העניין הזה. אני, אגב, אשמח ללמוד דרכים לנטרול התוקפנות הזו, אבל אני מלאה כעס על מצבי, ודי קשה לי עם העובדה שהפסיכיאטר אינו רוצה לדון בכעס זה בשעת הטיפול או אינו מסייע לי להחליש את תחושות הזעם והתסכול. איני רוצה לעזוב את הטיפול אבל האם עלי להטיל בו דופי? אודה לך על תשובתך.

שלום שרית, לפי תיאורייך, המטפל לא "מתלונן" על התוקפנות שלך אלא נותן לך משוב על מה שהתוקפנות שלך עושה לו ולדעתי ניתן לקחת את המשוב הזה וליישמו ביחסייך הבין-אישיים בחיי היום-יום. את מספרת לנו על התוקפנות אך מבטאת תסכול מאוד מובן מהקורות אותך ביום-יום. תוקפנות היא תוצאה של תסכול ואולי זו גם הדרך שלך לומר למטפל שלך שלא עזר לך מספיק, בצד ההערכה שיש לך אליו. לפי השימוש שלך במושג "אוזן קשבת" מתקבל אצלי לפחות הרושם שהמטפל כן עוזר לך ואינני רואה כל סיבה להטיל בו דופי. עם זאת, אני מציע לך לשקול להדפיס את פנייתך לפורום ואולי גם את תגובתי לה, להראותה למטפל ואולי הדבר יגרום שינוי מסוים בקשר ביניכם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין