התמכרות לאישורים

רופא נכבד ויקר! קצת מוזר לי לכתוב לך, אולי בגלל שאינני צעירה כל כך ובעייתי נדמית לי כמתאימה יותר לגילאים הצעירים יותר ולא לגילי (חמישים). בעייתי היא שאני מכורה לאישורים של הסביבה ולאהבתם וקבלתם. במשך השנים אולי זה קטן רק במעט אך עדין זה המוטו של חיי, לרצות את כולם לדאוג שיאשרו את דברי, מעשי, אם זה בהסכמה מפורשת, או סתם בניד ראש או שפת גוף. אם דבר זה נמנע ממני אני מסוגלת להיות אומללה. יותר מכך אני זקוקה כל הזמן לחיבוקים, ליטופים, בקיצור מגע אוהב. היתה לי דווקא ילדות אוהבת וחמה, ואולי בגלל שבילדותי הוחמאתי בלי סוף על מראי, מעשי, חכמתי וכו', לא הייתי מסוגלת להרגיש טוב בסביבה שהיא אוהבת ותומכת ללא תנאי וללא עוררין. דבר נוסף שמערער אותי מאד הוא שכשאני נתקלת באדם שאני מעריכה במיוחד אני מייחלת לכך שיבחין בקיומי ויעריך אותי (לא שאני עושה משהו מיוחד כי אני דיי בישנית) וכשזה לא קורה אני ממש אומללה. אני מוכרחה לציין שאני נשואה באושר רב לאדם נפלא וילדי נהדרים, משפחתי חמה ואוהבת ומספקת לי אישורים למכביר. כיצד להפטר סוף סוף בגילי המופלג מן ההפרעה הילדותית והמציקה הזו?

שלום לך, הצורך המתמיד שלך בהערכה מהסביבה הוא תופעה מוכרת ונפוצה מאוד, שאף הקדשתי לה כתבה שלמה (http://doctors.co.il/article/509/). את מתייחסת אל גילך הכרונולוגי כמשהו שאינו עולה בקנה אחד עם התלות שלך בחיזוקים מהזולת, אך אני סבור שאין גיל מתאים לפנות לקבלת טיפול פסיכולוגי והייתי מאוד ממליץ על כך. מניסיוני, דווקא אנשים שהתנגדו כל חייהם לטיפול, הפתיעו את עצמם בצורה שהם השתנו תוך כדי טיפול. מתיאורייך עולה לא רק צורך לרצות את הזולת, אלא גם האשמה עצמית וקושי גדול להביע כעס על הזולת. צירוף זה אופייני מאוד לדיכאון ולכן, אפילו כצעד מניעתי, אני מציע לך לפנות לייעוץ מקצועי, בו תוכלי להיווכח שגם כשאת כועסת ועומדת על שלך, הסביבה עדיין מעריכה אותך ואולי אפילו יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דר רובינשטיין שלום לחצתי על הקישור למאמר בדבר הצורך באישורים אולם קיבלתי ש: העמוד אינו קיים. האם תוכל לתקן את העניין? בתודה מיכל.