האם אפשר בלי

שלום אני בת 40, נשואה עם ילדים, עובדת ובכלל די קונבציונאלית. לפני 8 חודשים התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית שמאוד נעימה לי. לפני 5 חודשים החלו לעלות זכרונות מזוויעים על גילוי עריות אלים מאוד שעברתי ולא זכרתי בכלל יותר מ 30 שנים. חלק מהנורא הוא שלא הייתה בעיה לוודא שזה אכן קרה, פשוט הייתי צריכה לשאול במשפחת הילדות שלי. תמיד זכרתי שהייתה אלימות אבל לא זכרתי פגיעה מינית. מאוד קשה לי עכשיו. יש לי שילוב של חרדה ודכאון. חרדה מכך שחווה את הזכרונות כאילו קורים היום כשמגיע גל של זיכרון הוא מציף אותי בתחושות של אז: כאב, חנק, ריח ואימה. ודכאון: מעצם הרעיון, מכך שלא מכירה את עצמי וכו'. מאוד קשה לי לישון ומתאמצת לתפקד, ההורות שלי לא נפגעת בינתיים, העבודה נפגעה קצת והזוגיות נפגעת מאוד, מאבדת את הטעם בדברים. הפסיכולוגית טוענת שאני מתמודדת עם זוועה לא אפשרית ושהסבל בלתי נסבל ומציעה טיפול תרופתי (בעד שינה, או נגד חרדה, או נגד דכאון או ביחד וכו'). היא מציעה את התרופות כתמיכה לזמן הזה של הטיפול בו עולים הזכרונות. מסרבת לקחת תרופות, זה נראה לי כניעה סופית וגם מפחדת שזו הוכחה לכך שמאבדת שפיות. האם לפי נסיונך אפשר לעבור את המסע הזה ללא תמיכה תרופתית? תודה רבה

שלום לך, הצטערתי מאוד לקרוא את הקורות אותך בעבר ובהווה. לדעתי, צריך כוחות ואומץ לא מבוטלים כדי לפנות לטיפול ולשחזר את ההתעללות המינית שעברת בילדותך. מה שאת עוברת כעת בטיפול קרוי בשפה המקצועית "נסיגה בשירות האני", או במילים פשוטות יותר "ירידה לצורך עלייה". אני שותף לדעתה של הפסיכולוגית שלך, שטיפול תרופתי יקל על הסימפטומים בתקופה קשה זו. טיפול תרופתי אינו מהווה הוכחה לאי-שפיות אלא דרך זמנית להקל על מצוקתך כדי שתוכלי להפיק את המרב מהטיפול השיחתי. בתשובה לשאלתך - אפשר בהחלט לעבור את התקופה ללא טיפול תרופתי, מצבך לא יחמיר כתוצאה מכך, אך אין ספק שטיפול תרופתי יקל עלייך בצורה משמעותית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה רבה על התשובה. לגבי אומץ זה לא בדיוק מאפיין אותי. הזכרונות עלו בלי שידעתי שזה יקרה ועכשיו תקועה איתם ואין לי ברירה אלא להתמודד איתם. האמת הייתי מוותרת על ה"תענוג" והייתי שמחה להשאר בחיי ניתוק ושיכחה לנצח. מודה על התשובה ואם הטיפול לא יביא אותי למצבי דכאון ואימה שלא מאפשרים חיים אני מעדיפה בלי תרופות. אם יש לך מושג כמה זמן בערך לוקח טיפול כזה אשמח לקבל הערכה כללית.

שלום לך הצטערתי לקרא על הטראומה שעברת בילדותך ,אך מצד שני טוב שהעזת להזכר. אין ספק שגם ללא ההזכרות האקטיבית שלך ,האירוע שעברת "הפעיל" אותך גם מבלי שידעת על הסיבות לכך. גם אני גדלתי בבית רווי אלימות שעיקר נושאה היה מין ,בגידות ועירעור מוחלט של הביטחון במבוגרים שסביבי. אחרי שנים רבות של טיפול פסיכולוגי,בהם הגעתי לתובנות רבות ,לא הצלחתי לצאת מהדיכאונות ,הריקנות, וחוסר הטעם שחוויתי לעיתים קרובות בחיים למרות שאני נשואה עם שני ילדים והכל לכאורה בסדר. בשנה האחרונה, הסכמתי לקחת כדור נגד דיכאון ,לאחר היסוסים ושיקולים מאוד דומים לשלך חיי השתנו .יכולתי להרגע,לאהוב,להיות הרבה פחות תוקפנית ויחד עם זאת חדות המחשבה והרגישות שלי לא נפגעו. הדברים פשוט נכנסו לפרופורציה. היום ירדתי לרבע מהמינון .כך שזה לא חייבים לטול את התרופה לנצח וגם אם כן אז אפשר להתייחס לזה כמו לכל תרופה אחרת למרות שהיא קשורה לנפש. במקביל עשיתי עוד כמה דברים שמאוד עזרו לי :קורס ניסים(ללמוד לסלוח לסביבס ולעצמי) יוגה,מדיטציות ועוד .כלומר פניתי לדרך הרוחנית שמאוד עזרה לי. מאחלת לך כל טוב שלווה ואהבה