רק שאלות...

הי גידי, אני בחורה לא מוצלחת ,וגעילה ושמנה-אולי אני בכלל חולת נפש -אני ממש כבר לא יודעת. אני מטופלת אצל פסיכולוגית היום היתה הפגישה ה-8 . היא מתמחה ולא בטפלת בשיטה ספציפית. היא כל הזמן שואלת שאלות ולא עונה על השאלות שלי. זה מתסכל אותי . כאילו היא לא אמיתית איתי. יש לי הפרעת אכילה והיא יודעת אבל היא לא עוזרת לי היא לא מדברת על הנושא. יש דברים שלא נסגרים מפגישות קודמות והיא לא תזכיר לי אותם בתחילת הפגישה הבאה. היום כשנכנסתי לחדר היה ריח טוב כאילו של בושם או מטהר אויר. לקח לי אולי 5 דקות לשתוק ואז להגיד את שונאת אותי והיא אמרה למה את חושבת ככה? קשה לי לדבר כשאני באה לשם. ההיתי רוצה שהיא תעזור לי להפוך את הבמחשבות והתחושות למילים אבל אם אני שותקת רק כי קשה לי והיא רואה את זה היא גם שותקת . שאלתי אותה אם היא חושבת שאני מסריחה או מגעילה ובגלל זה היא פיזרה אוייר מבושם? והיא כהרגלה אמרה זאת תחושה קשה את מרגישה אותה בעוד מקומות ? ואני אמרתי לה שהיא מעצבנת אותי ולא עונה לי על השאלה ? אז היא חשבה וחשבה ואמרה לא שמתי מטהר אויר וזה אולי מהבושם שזה אני שמה כל יום. לקח לה זמן לענות וגם אז היא לא אמרה אני לא חושבת שאת מסריחה או מגעילה ודוחה? אני שונאתצ את עצמי . פשוט נמאס לי . אני ביאוש כי הגעתי למסקנה כי אף אחד לא יכול לעזור לי . באתי עם כוונות טובות ושיתוף פעולה אבל אי אפשר כול הזמן לשמוע את השאלות ולשמוע אני מבינה אותך ... כאילו זה הנחמה המשפט הזה הוא היחידי שהיא יכולה להגיד לי. אני יודעת שהיא צריכה לשאול שאלות כדדי להכיר אותי אבל זה כבר מתסכל אותי השאלות שלה ואם אני שותקת אז היא שואלת ושואלת ושואלת.. נמאס לי היא גם ככה לא מאמינה לי וההיתי צריכה לשדל אותה כדיי שהיא תענה לי אבל היא לא מאמינה בי ..היא לא תומכת אנינשבעת לך היא רק שואלת ושואלת .. גידי מה עושים אני ממש מתוסכלתתתתתתתתתת

שלום רחלי, מאחר שהמטפלת שלך מתמחה, אני מניח שאת מטופלת במרפאה ציבורית, שבה קשה ואולי בלתי-אפשרי למטופל לבחור את המטפל. לכן, השאלה היא כיצד את יכולה להפיק את המירב מהטיפול הנוכחי, כשעלייך לקבל את המטפלת שלך כנתון שאי-אפשר לשנותו. הפניית השאלות חזרה אל המטופל היא איסטרטגיה טיפולית נפוצה מאוד. לפעמים כשמדובר במתמחים, הדבר נעשה באופן אוטומאטי מדיי, אך אני חושב שאם את תופסת את התהליך הטיפולי כבמה לשאלות שלך ותשובות של המטפלת, יש לך טעות בסיסית בראיית הדברים. בניגוד לטיפול רפואי, שבו קיים מומחה וחולה שבא להתייעץ ואז לגיטימי מאוד שהחולה ישאל שאלות אינפורמטיביות והמומחה יענה - בפסיכותרפיה המטרה היא שהמטופל ימצא את התשובות לשאלותיו מתוך עצמו, כדי שיתאפשר לו להתחזק, לא לפתח תלות במטפל ולהיות אדם עצמאי המסוגל לפנות אל עצמו. הייתי מציע לך להיות ערה להבדל זה ולנסות להפנות את השאלות אל עצמך בעזרת המטפלת. דבר נוסף: העלית כאן רגשות קשים מאוד, בחיים בכלל ובטיפול בפרט, ואני ממליץ לך בחום לשתף את המטפלת שלך בהם, אולי אפילו ע"י הדפסת פנייתך לפורום והצגתה בפני המטפלת. ייתכן שהדבר יגרום לאיזו שהיא פריצת דרך בטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הי גידי, אתה צודק אני באמת מטופלת במרפאה ציבורית ואני לא יכולה לבחור את המטפל שלי, אבל יכול מאד להיות שאני בכלל לא רוצה להחליף אותה .היא בס"כ נחמדה או מנסה להיות.זה המטפלת השניה שאיתה אני שוב עוסקת ביחסים בין מטופל למטפל וכן גם בנושא האמון.אני באמת לא יודעת למה אני תמיד מתקיפה או חושבת שעליה לענות לשאלות שלי. זה מוגזם לבקש ממנה שתאמין בי , שתעודד או תחזק אותי? אניכבר לא יודעת מה התפקיד של המטפלים... אסור לשאול שאלות.אנחנו נדבר ונבין מאיפה הבעיה ונבין שיש חלוקה ברורה ביני לבין הסביבה ואז מה.. פתאום יעלה לי הביטחון? אני פשוט לא מבינה. אסור לי לבקש ממנה שאם אני מתקשה בלדבר אז היא תעזור לי להפוך את התחושות והרגשותץ למילים? זה יפתח תלות- אני מבטיחה לך שלא ואחרי שאני ילמד את זה אני כבר לא אצטרך אותה. במה היא יכולה לעזור לי כאילו שאני לא מבינה את הבעיות ,כאילו שאני לא יודעת שחלק גדול מהערכה שלי בנויה על כך שהמשפחה שלי מתנהגת אלי בצורה מוזרה . אני לא מבינה חלק מטיפול הוא המילים - אנהי באתי רק בגלל המילים ועכשיו אתה אומר לי שזה מ וגזם וזה לא תפקידה -ממש קשה לי לדבר שאני באה אליה השרירים שלי בגרון לא זזים לוקח להם זמן. מה עושים כדאי לחזור למטפלת הראשונה שרק שעזבתי אותה הבנתי כמה היא אוהבת ותומכת ומיוחדת. גידי, חיפשתי בעצם מטפל קוגנתיבי היתנהגותי ופשוט אין.אז הביאו לי אותה . עכשיו שאני חושבת על זה ועל זה שאין לי כסף .. האם עלי להסתפק בה - אני ממש עוסקת ומוטרדת מזה שיכול להיות שהיא לא מאמינה לי ובעצם גם אני לא מאמינה לה.. למה זה קורה לי...

רציתי לספר לך שאני עברתי טיפול אצל שתי פסיכולוגיות, ועכשיו אני אצל פסיכולוג. אצל הפסיכולוגית הראשונה, היא התנהגה בדיוק כמו שאת מתארת, לא היתה אמפטית ולא עזרה לי בכלל להפתח. אחרי שנתיים בטיפולה, עזבתי כאשר בשיחת הסיכום אמרתי לה שלא סיפרתי לה על רוב הדברים שקרו בחיים שלי בתקופת הטיפול, חלקם קשים ביותר, וזאת בגלל הגישה שלה. לדעתי יש אנשים שהגישה הזאת לא מתאימה להם בכלל! אצל הפסיכולוגית השנייה היה ההפך: היא היתה ממש דמות אם (גדלתי ללא הורים), חמה אמהית ותומכת, ומאוד עזרה לי. ועכשיו הפסיכולוג אפילו עוד יותר אמפטי ותומך, ועוזר לי בנושא דמות האב החסרה. המסקנה שלי אחרי הרבה נסיון היא שהגישה המודרנית הזאת שאם המטופל לא מדבר, אז גם הפסיכולוג שותק ולא עוזר לו להפתח היא גישה שהורסת את האמון. אולי ניתן להשתמש בה לאחר שנוצר אמון ופתיחות בטיפול, ואז לפעמים יש צורך גם בשתיקות, אך אם מההתחלה את לא מצליחה להתחיל, לדעתי הטיפול לא טוב, ואולי תנסי לחזור לטיפול הקודם?