תיסכול

גידי שלום רב! רציתי להתייעץ איתך עם תחושה מעיקה ולא נעימה. נתחיל עם הצד השפוי -אני לומדת פסיכולוגיה , תואר ראשון ואני לקראת סיום ואני מתכוונת ללכת להרשם למחלקה הקלינית לתואר שני. אני סטודנטית מצטיינת ועומדת על מלגת לימודים .אני נמצאת בפרויקט מצוינות ואני עוזרת לתלמידים בכיתות הגבוהות בשיעורי בית וכן העברת חוגים ו לימוד יכולות למידה. בנוסף אני מתנדבת במוסד לחולי נפש למבוגרים ושם אני כמעיין מדריכה חברתית. אולי כדיי לעבור לקוטב השלילי שלי - הצד החולה. בגיל 18 אושפזתי במחלקה פתוחה ליום בגלל סיור למחנות ההשמדה בפולין כשבועיים לאחר מכן ההיתי בדיכאון וחשבתי שאני רואה מעין חיל שראתי בסרט בכניסה למחנה הריכוז( סרט הסברה) המחשבות האלו עברו לי מהר אולי אחרי חודש וחצי מהחזרה לארץ. באותה תקופה כמובן טופלתי בכדורים שהם היום אני יודעת הם נגד הזיות (קשה לי לדעת שאותו כדור שאני לקחתי שנה הוא כדור שמקבלים חולים של סיכזופרינה. ההיתי הילדה הכי מאושרת בעולם היה לי אושר פנימי והנאה קיומית - ההיתי חברותית ומנהיגה ותרמתי בהרבה אירגונים חברתיים (מועצות תלמידים, ותנועת הנוער) לאחר סיום התיכון( כל זה קרה בתחילת י'ב) הלכתי לשירות לאולי שנתיים מחוץ לבית כתפקיד מנהלי וחברתי כרכזת תנוער נוער מחוזית. לאחר מכן הלכתי ללמוד באוניברסיטה. אחרי האירוע של פולין טופלתי בכדורים במשך שנה.ועד היום בערך 5 שנים מהאירוע אני בלי כדורים. אלא שלאחר השירות הלאומי רציתי לבדוק מה יש לי בתיק והיה כתוב שהם חשבו שזה סכיזופרינה אני נכנסתי טיפה לדיכאון ורציתי טיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה מאז האירוע. קיבלתי מטפלת לאחר שעברתי הרבה פסיכיאטרים שהתחלפו(הם כבר לא עבדו במרפאה) וכל פעם שהחליפו לי אני חשה חלשה וביישנית ואני לא יוצרת קשר עין אבל משתפת פעולה . היה לי טיפול פסיכולוגי של שנה שכנראה פיתחתי אי אמון בכלל במטפלים מכול סוג שהוא ולא הסתכלתי עליה במשך שנה בטיפול- בסוף השנה היא אמרה לי שאני לא משוגעת אני טיפה חסרת ביטחון והערכה עצמית נמוכה ויש לי בעיה בליצור אימון במטפל .עסקתי בטיפול המון בשאלה מה רשמו עלי בתיק ומה חושבים שיש לי. בסוף הלכתי לפסיאטר שכמובן אחרי כל כך הרבה זמן שעבר הוא ראה פעם ראשונה את התיק -וששאלתי אותו אם יש לי סכזופרניה- הוא אמר שלא ושבהתחלה הם בודקים לחצי שנה וזה לא חזר . אבל הוא אמר שזה יכול להיות משהו אחר בגלל הזמן הרב ושלא חזרתי לעצמי. היום אני בדילמה מה לעשות האם לקחת כדורים ועדיין לחלום על תואר בפסיכולוגיה? איך אתה ההית מרגיש לתת טיפול למישהו שאתה בעצמך לוקח כדורים ומה עוד שחוסר האימון שלי חוזר גם במטפלת החדשה - אני חושבת שאני תופסת ממנה כמישהי שתציל אותי ותאמין בי ומצד שני למה שהיא תצא מול מה שרשום בתיק ואולי זה מה שהיא חושבת שאני. הבעיה היא שאף אחד לא לוקח אחריות ולא רושם לי בתיק שאני לא סכיזופרנית. אני ממש מתוסכלת כי אני צריכה לבחור בין להסתובב עם החולים או עם הבריאים. יש ליפעם עצום שהאישפוז שהיה רק ליום בגיל 18 יהרוס לי את העתיד. בבקשה בבקשה תתיחס לכול מה שאמרתי - אבל להכול.

שלום שני, סיפור החיים שלך מרשים במיוחד ודווקא הסבל שעברת יכול לחזק אותך ולגרום לך להבין מצוקה של אנשים יותר טוב ממטפלים שלא עברו זאת. אבחונך כסכיזופרניה נעשה בידי פסיכיאטרים, הנוטים לתפוס את המצב כחמור יותר מאשר פסיכולוגים, למשל, ובמצב של משבר אקוטי. החוויה של החלפת מטפלים שלא ביוזמתך גם היא אינה מוסיפה בריאות נפשית. אישית ומקצועית אינני רואה סתירה מחוייבת המציאות בין שימוש בתרופות ע"י המטפל עצמו ובין יכולתו לטפל, כל עוד הוא מקפיד לא להשליך את בעיותיו על המטופל ולשמור על גבולות בינו לבין המטופל. לצורך כך, קיים בהכשרה לטיפול תהליך צמוד מאוד של הדרכה. עם זאת, המלצתי היא שכאשר את עומדת בפני ועדת קבלה לא תתפתי לספר את כל האמת, משום שלא כולם חושבים כמוני ויש עדיין אנשי מקצוע בכירים הסבורים שהמטפל צריך להיות "בריא בנפשו" כדי לטפל באחרים. ז'אן ז'אק לאקאן, פסיכואנאליטיקן צרפתי בעל השפעה גדולה מאוד על התרבות בכלל, ניסה להפריך את החלוקה בין מטפל בריא ומטופל חולה בכך שפתח את הדלתות להרצאות הפסיכואנליטיות שלו לקהל הרחב, וההשתמעות של גישה זו היא שהחלוקה בין זקוק לנזקק שמורה אך ורק לפגישה הטיפולית. אף מטופל אינו יודע מה קורה בחייו הפרטיים של המטפל לפני ואחרי המפגש ביניהם. בהצלחה רבה, ד"ר גידי רובינשטיין

גידי שלום! אתה פשוט מדהים - אני ממש שמחה לדעת שמשהו יכול לעלות על הדעת שיתכן ואבחנה של פסיכאטר היא מוטעת. המחשבות הללו העסיקו אותי רבות וחסמו אותי מלהתפתח. אני מאד לא מאמינה במטפלים למניהם ועכשיו יש לי המון תקלים סביב ה נושא. המטפלת החדשה שלי אומרת לי שהיא לא חושבת שאני חולת נפש אבל אני אומרת לה איך אני יאמין לך - למה שיהיה בך מידה של אוביקטביות הרי קראת את התיק שלי. והיא אומרת לי למה שלא יהיה לי אוביקטיביות וכך אני מחליטה לוותר ולעבור נושא כאילו שאני מסכימה איתה. מה עושים? אני מפחדת שהיא בונה פזל של חולת נפש וכול פרט שאני יספר זה יצטרף לתמונה שלה ויתאים. אני לא יכ ולה לעזוב כי זה יקרה לי אצל כולם. לפעמים אני חושבת אולי עם התיק שלי יעלם אז באמת לא יהיה לי בעיות., אבל אז אני נזכרת במחשבים המשוכללים של בתי החולים ושואלת את עצמי מה הסיכוי שימחקו להם הקבצים? מה עושים? אני מתנדבת במוסד לחולי נפש ונראה שזה לא ממש מטריד אותם האישפוזים והם לא עסוקים בזה כמוני אולם יש כאלו שכן עסוקים. מה אני עושה איך אני יכולה לסמוך על משהו שהוא מתוך המערכת הזאת?? זה מאד קשה -אבל אני לא מתיאשת וממשיכה בלימודי וממשיכה לשאוף אבל זה מעין מחסום. איך אני אדע שהיא דוברת אמת ולא אומרת לי סתם כדיי לצאת לידי חובה. אני נמצאת כאילו במלחמה על שפיותי.