ביקורת

אני לא מסוגלת לקבל ביקורת, בין אם זה בויכוח בין חברים או בעבודה או מבעלי. אפילו העירו לי על כך בעבודה ובלימודים בעבר. למשמע ביקורת על עבודתי או דעותי אני מפתחת אנטי קשה ונהית נרגזת. גם אם זו באמת ביקורת בונה, רק אחרי זמן אני מסוגלת לקבל אותה. אני מודעת לכך גם תוך כדי, אבל לא מצליחה לעצור את ההתנגדות שמתעוררת, לעיתים קרובות זה אף מרפה את ידי מלהמשיך לעסוק בנושא (עד כדי מחשבות רגעיות של בא לי להתפטר או להפסיק קשרים עם מי שמתוכח אותי, למרות שאחרי זמן מה אני מקבלת שוב פרופורציות) מאין זה מגיע ואיך ניתן לשנות את זה?

אי יכולת לקבל ביקורת בא מהצורך המתמיד להיות צודק ו"בסדר". במצב כזה את מרגישה שאם תקבלי את הביקורת משמע שאת מודה שטעית או שאת לא הכי בסדר. אם הגעת למצב שאת מבינה שיש לך בעיה ומסכימה לקבל את זה שאכן את לא מסוגלת לקבל ביקורת אזיי עשית חצי מהדרך. כל שנשאר לך הוא לקבל את עצמך כמו שאת - כולל פעמים שאת טועה או לא צודקת ולתפוס את עצמך בפעמים האלה שאת מתעצבנת ולשנות אותם.

שלום ענת, המצב שאת מתארת מוכר מאוד, ולא חביב. יש אנשים אשר אינם יכולים להבחין בין ביקורת על התנהגות ספציפית שלהם ובין ביקורת על אישיותם וחשים את הביקורת על אישיותם כמחיקה מוחלטת של אישיותם ושל ערכם כבני אדם. הדבר נובע, באופן כללי (כדי לדעת אם זה נכון במקרה שלך, יש להכירך אישית, כמובן) מאהבה "על תנאי" שנתנו לנו הורינו. חינוך מוגזם להישגיות עלול להעביר לילד את המסר כאילו הוא מקובל אך ורק אם יעמוד בתנאים מסוימים. למשל, הדגשת הישגיו בביה"ס עלולה להעביר מסר שרק אם יהיה תלמיד מצטיין הוא יהיה אהוב ומקובל ואחרת, יאבד את אהבת הוריו. אינני יודע אם זה ישים לגבי המקרה שלך, אך בין אם זה המצב ובין אם הדינמיקה שונה, אינני מכיר דרך אחרת מאשר לפנות לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) עם איש מקצוע, שגם יעזור לך ללבן את הגורמים וגם יקבל אותך כמות שאת. הקשר הטיפולי הוא המרכיב החשוב ביותר בטיפול, הרבה יותר מהשיטה הטיפולית, ואם תצליחי לבנות קשר כזה, תוכלי לקבל את עצמך בצורה שתוכלי לקבל ביקורת מאנשים בצורה אוהדת ואף לקבל את המבקרים בפרט ואנשים אחרים בכלל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לגידי שלום ההסבר נשמע נכון למדי, ההורים שלי לא בדיוק דרשו יותר מידי אלא תמיד ציפו שאני אכשל. (אני לא רושמת אותך לחוג, הרי במילא לא תתמידי, למה נרשמת למגמה ריאלית, הרי לא תצליחי וכ'ו) כמובן שאני לעולם לא נכשלת באמת! בכל מקרה לפני שנה ניסיתי ללכת סוף סוף לפסיכולוג, בפגישה השלישית הוא כמעט נרדם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! דיברנו על זה עוד מספר פעמים, אך כבר שום דבר לא עזר. הוא ניסה להסביר שהוא קם בחמש בבוקר, ניסיתי להקדים את שעת הפגישה כדי שזה לא יקרה שוב, עברנו לנושאים אחרים, אבל כבר לא יכולתי להתגבר. בסוף הפסקתי את הטיפול. (ועד היום אני מרגישה מושפלת עד עמקי נשמתי כשאני נזכרת בזה) כך שאני לא רואה את עצמי בטיפול בזמן הקרוב, הביטחון העצמי שלי יותר מידי שברירי מכדי להתמודד עם כך שאפילו פסיכולוג משתעמם ממני. בכל מקרה אני כבר מספיק מודעת לבעיה ומקורותיה אולי בכל זאת יש עיצה איך להתמודד עם זה? היום אני משתדלת מאד להחניק את ההתנגדות לביקורת ואף לקבל אותה מידית ללא בדיקה, האם אם אתמיד בזה מספיק זמן ההתנגדות תחלש?