מה עכשיו...?

בהמשך לנושא החטטנות שכנראה לא ייגמר בקרוב... אני נמצאת בטיפול כבר הרבה שנים, ועדיין לא מצליחה להביא את עצמי לספר למטפלת שלי את הדברים שבאמת חשובים, את הדברים ה"אפלים". התירוץ שלי בשבילה ובשביל עצמי זה הפחד ממה שהיא תחשוב עליי, אפילו ששתינו יודעות שזו לא הסיבה, וגם אם כן זהו חלק קטן מסיבה הרבה יותר גדולה. בינתיים אני במצב שבו בעזרת הטיפול החיים שלי מתקדמים, אבל המצב הנפשי שלי נשאר באותו מקום, רק מודחק עמוק בפנים... בעיקר מהפחד להגיע למצב שבו הייתי כבר, ולמצב שבו שוב אצטרך לבנות את החיים שלי מההתחלה. אני לא בדיכאון עכשיו, ופה באה השאלה: האם יש סיכוי שאם בטיפול כיום יעלו כל הנושאים הקבורים ברגרסיה, אפילו אם אני לא במצב דכאוני, יווצר מצב של חזרה לדפוסים ישנים של חוסר תפקוד? או בקיצור, יכול להיות שדווקא ההדחקה של הנושאים האלה היא מה שהביאה אותי בחזרה לתפקוד נורמלי? ומה אם יווצר מצב שבעקבות הפתיחה של אותם הנושאים, התפקוד שלי ירד, והמצב הנפשי ישתפר...? זה בכלל יכול לקרות? בינתיים אני שקועה בשנאה עצמית, ועוד יותר שקועה בשנאה עצמית בגלל שאני שקועה בשנאה עצמית... כשאני קוראת את המכתב הזה אני רק שונאת את עצמי עוד יותר, כי הבעיות שלי נראות לי קטנוניות ונרקיסיסטיות... לא יודעת כבר איך לצאת מהמצב הזה. אולי אני באמת קטנונית ונרקיסיסטית ואין סיכוי בעולם שזה אי פעם ישתנה....? מצטערת על השאלה הטיפשית... איה

שלום איה, כולנו נרקיסיסטיים במידה זו או אחרת והבעיות שלנו תמיד נראות לנו הגדולות ביותר. לא תמיד אנחנו מציגים זאת כך כלפי הסביבה, אך בינינו לבין עצמנו זה המצב. אשר לשיתוף המטפלת - ברור שאינני יכול לייעץ לך יותר טוב ממנה כאדם שמכיר אותך אישית ומה שאני יכול להציע הוא שתדפיסי את פנייתך, הכוללת את חששותייך ממה שיקרה אם תגלי לה את "הסודות האפלים", ואני מקווה שהיא תנווט את החשיפה בצורה שלא תגרום לך נזק. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין