משהו מיוחד לסופ"ש- על נזקקות, התקרבות לאחר, פגיעות

לפני כמה ימים קראתי בקורת ספרות של רונה קופרבוים על ספר בשם "ירח קפוא". לא קראתי את הספר אבל הבקורת נפלאה (אפילו מצמררת בדיוקה) וחשבתי להביא לכם קטעים ממנה שנראים לי מאד מתאימים לנושאים שעולים פה לא מעט בפורום סביב נזקקות,תלות, פגיעות, התקרבות לאחר ו"למה בכלל אנחנו צריכים את זה" אם זה לפעמים מכאיב, מתסכל, חושף אותנו לדחיות, חושף בכלל ועוד. הבקורת מתחילה כך: (מצטטת) "אדם חייב להרגיש פגיע, מי שלא מסכים להרגיש פגיע יצטרף לעשות עקוף גדול סביב החיים. "ירח קפוא" של יאן קוסטין וגנר הפיני הוא מותחן שחוקר לא רק תעלומת רצח אלא גם, או בעיקר, את שאלת ההזדקקות. האם אתה מוכן להכיר בזה שאינך מסוגל לעשות הכל לבד? האם אתה מעז להרגיש זקוק?" "הבלש והרוצח, שני חצאים של הנפש, מחזיקים רטבים נגדיים, הבלש קימו יואנטה מאבד בפתח הסיפור את אשתו. תוכו נפרם. החיבורים שלו מתרופפים. יואנטה מצוי על סף התפרקות. לכן עליו להאחז במשהו. מטרה, כיוון. הוא קובר את אהובתו וחוזר למשרד. אחוז צער, משתגע מאבל, הוא מתמסר למרדף אחר רוצח שקט. רוצח שאי אפשר לשים לב אליו" "הרוצח הזה לא מסוגל לשאת את המצב האנושי הבסיסי של היות תלוי באחר. זה הפגם הטרגי שלו וזה מה שמניע אותו להרוג. הוא הורג כל מי שנחמד אליו, כל מי שמציע לו חסד, אהבה, רוך: "היה לו נעים להיות חלק מהחשיכה". כי מי שבידו להציע טוב, בכוחו גם לקחת חזרה את הטוב הזה. השפע מצוי בשליטתו. לכן האחר שאוהב הוא ישות מסוכנת. עולה כלפיו פחד, שמתגלגל לתוקפנות". וממשיכה... "הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין קראה לזה צרות עין- הרצון להשמיד את מי שמציע לי מהטוב שלו, מפני שדווקא נדיבותו חושפת אותי לתחושה של תלות, הזדקקות, נפרדות, כמיהה. כדי להיות בקשר צריך להודות בצורך שלנו בקשר, לקבל את סכנת המוות של דחייה. רק אז אפשר לקבל ממישהו את מה שהוא מוכן לתת". "מנגנון ההגנה שלו (של הרוצח) הוא הכחשת הצורך, הכחשת הפגיעות" "בעוד הרוצח שוקע לתוך הזיות של גדולה, מתעלה הבלש במדרגות הייסורים. הוא צועק את שמה של אשתו עד שרגליו קורסות. הוא מפסיק לישון. מפסיק לאכול. מטיח עצמו שוב ושוב כנגד האובדן. הדבר היחיד שמחזיק אותו זה להתגעגע. כשהוא מצליח סוף סוף להכנס הביתה, הוא חושב דברים כמו "לחיים אין משמעות אם מת אדם שאהב מאד". הלוא איכות החיים היא איכות היחסים שיש לנו בתוכם. "בתוך כאבו, מסוגל יואנטה הבלש להרגיש את הרוצח. מכיוון שהוא מסוגל לבוא במגע עם כאביו שלו, הוא מסוגל גם לבוא במגע עם חוויתו של אדם אחר. זה כוחו של ידע עצמי." ועוד...(זה פשוט נפלא אז מביאה עוד) "ובכל זאת, מבעד למרחק המדוד שוגנר (הסופר) מקפיד לשמור הוא מיטיב להבחין בנימים העדינים שעל פני גיבוריו. מכיוון שהוא רואה, אנחנו יכולים לגעת. לחמול, ולהתקרב אל הרוצח, כפי הבלש בוכה עליו. בבכי הזה שניהם נגאלים, הבלש, מפני שהוא מסוגל לבכות, הרוצח, מפני שיש מי שבוכה עליו. החיים: זה אף פעם לא מספיק, ותמיד יותר מדי. הגיבור הזה, שאנחנו לא יודעים דבר על מראהו, מעז להיישיר מבט למקום שאשתו המתה תופסת בתוכו. "הוא רץ לקראתה, לעולם לא יגיע אליה, אבל זה לא חשוב, חשוב שרץ". (מתוך בקורת של רונה קופרבוים) אומר הכל, לא? ליאת.