נראית רע..

כן, אני נראית רע,חיוורת,חולמת בהקיץ כל היום...כאילו מישהו מת...חס ושלום..אבל ככה מרגיש לי מבפנים....דנה יקרה, את כתבת ממקום כזה שליו..ואני כולי סערה..אז קשה לי להתנחם במילים שלך.למרות שהן יפות כאלה ובאמת ניסיתי אתמול לעשות "כיף" זה עדיין טרי.....ואת במקום כל כך טוב היום..ככה זה נשמע..זהו את בלי טיפול בכלל? או שחזרת, לא ממש הבנתי... ליאת, לתת לעצמי להתאבל ככה על קשר? מוזר וזר לי כלכך...בחיים לא התאבלתי ככה על איש..גם כשמישהו נפטר אז בכיתי קצת וזהו.....אולי כי לא נקשרתי לאף אחד ממש......ועכשיו הרשתי לעצמי להקשר, להתלות ולחוות....האם כל זה היה שווה????אני מדוכאת...החיזוקים פתאום נעלמו......עוד יהיו תנודות במצב הרוח שלי, בטוח......אבל עכשיו מעונן מאוד בשמיים שלי.......היא נעלמה, שוב לא אחזיר אותה לחיי........כי זה מסובך......אוף...רע לי היום כל כך......היא חסרה לי ובקושי עבר יום.......את יכולה לומר משהו...משהו מנחם...חסרה לי שלווה פנימית.......אפילו שיר לא מצליח להכתב.....

היי ילדת אביב, כל מה שאת מתארת- עברתי, כמעט אחד לאחד. הפרידה מהמטפלת נחוותה בזמנו כמוות. אין מילה אחרת לתאר את ההרגשה. וככזאת, אין אפשרות לפסוח על תחושה של אבל והצורך בעיבודו. יומיים - שלושה ראשונים כמעט שלא הפסקתי לבכות. תחושת אומללות חנקה את נפשי, על אף שהייתי מוקפת בבניי, בחברים ובעיקר בבן זוג מאד אוהב ושותף אמיתי, שידע את רוב תכני השיחות שלנו, שהיה מאד מעורב, אבל.. ידע ולא יכל להבין. אף אחד לא יכל להבין מה עובר עלי . כשמספרים לחברים על אובדן הורה או אח , כולם מצקצקים בלשון ומרחמים כי מזדהים. פרידה מדמות טיפולית, רק מי שהיה במקום הזה יכול להבין על איזה אובדן גדול מדובר. הכאב הנפשי הוא אמיתי ואותנטי. בזמנו כתבתי על כך מגילה ארוכה מאד בפורום. ילדת אביב - מותר לך להרגיש את מה שאת מרגישה. ברור שאת נסערת כעת. תאחזי במה שכתבה לך, במה שאמרה, בזכרונות הטובים שיש לך מהקשר עמה. תקראי, תבכי, נגבי את הדמעות ונסי מידי פעם להרגיע את עצמך בכך שתביני שאמנם נפרדתן אך היא קיימת ואם יהיה קשה מנשוא, תוכלי לכתוב לה והיא גם תענה. אני לא בטיפול כבר מספר חודשים. אך מעת לעת אני כותבת לה קצרות והיא מגיבה. העובדה שאני יודעת שהיא לא נעלמה לגמרי ואוכל לחזור אליה - נוסכת בטחון . ומנגד - לתחושת העצמאות ולהרגשת השחרור, מעלות משל עצמן. כל החבילה כולה מחזקת אותי. עוד תיראי, יהיה קל יותר ובמרחק הזמן תוכלי להבין את מה שאני חשה כיום. כל דבר בעיתו. עברת תהליך מושלם של פרידה. תגללי את שכתבת בפורום בשבועות האחרונים , קדימה, אחורה, תוכלי לאפשר לעצמך להיזכר.וכן, כשכתבת שנהנית אתמול עם בניך, חשבתי שגם אני בזמן שהייתי בטיפול הרגשתי שאני מתרחקת ממשפחתי לטובת חיזוק הקשר הטיפולי, כאילו לא היה אצלי מקום לשלב בין הקשרים ועם הפרידה מהמטפלת הרגשתי שאני חוזרת למשפחה, לקשר הזוגי. בכל טוב יש גם רע ולהיפך. איתך, דנה

וואו.את פשוט מותק!!!כל כך מקסימה..נותנת לי כח!!!!!!את יודעת כמה פעמים אני קוראת את הסיכום שלה ואת הפנקס....מלא!!!!!!יודעת שאוכל לצור איתה קשר אם אצטרך....זה נותן לי את המרחב כמו שאת אומרת לדעת שאפשר לבד ואפשר גם לדבר איתה.....וממש נכון.אני חוזרת למשפחתי קצת אחרת מאיך ש"עזבתי"......תודה..זה כל כך נכון!! אף אחד לא מבין את האבדן...אף אחד גם לא הבין את הקשר וגם אצלי לא היו שותפים למה שהלך שם וזה הפך ליותר קשה......

נמצאת תמיד ברקע וקוראת.גם אני חוויתי פרידה ממטפלת לפני כשנה וחצי.וכן,גם אני כמוך חוויתי כאב גדול שהרגיש לי כמו משהו שמפלח את ליבי. אלצתי את עצמי לתפקד כרגיל למרות שהיה קשה וברגעים המועטים שבהם הייתי פנויה ממעש,פשוט בכיתי ללא הפסק.לא מצאתי נחמה בכלום(למרות שיש לי בן זוג נפלא,בנים וחברות).עם הזמן הבנתי שכנראה חייבים לעבור את נתיב היסורים הזה,ועם הזמן היאוש נעשה קצת יותר נוח ואחר כך התפוגג ונעלם.כעבור מספר חודשים פתאום גיליתי שהיא אינה נמצאת כבר כל היום במחשבותיי והטיפול הפסיק להיות מרכז עולמי וחיי.חזרתי לחיי לחבריי ומשפחתי.לא אומר שכל הבעיות נפתרו אך בו בזמן חשתי היטב את אותם דברים שבהם כן חל שיפור.זה כואב ולמרות שעכשיו זה נראה בלתי אפשרי-זה יעבור ויהיה טוב יותר.

הי לך, אני קוראת "אותך" כבר די זמן- כמו רבים אחרים כאן. רוצה לומר לך כמה דברים: 1. אני מבינה הרבה מהתחושות שלך. באמת. התלות. הקשר. העוצמה. האהבה. הפחד. החרדה. והעצב. מי שלא חווה טיפול אכן יתקשה להבין זאת. חברות סביבי מרימות גבה כשאני מדברת על מעט ממה שקורה לי. 2. אבל: לך, בניגוד אלי למשל, נראה לי שיש הרבה מזל: את נשואה. ויש לך ילדים למשל. כך שלומר על עצמך שלא חווית קשר קרוב כזה, או תלות, וכ'ו וכ'ו, זה נשמע לי קצת מחמיר עם עצמך. ולי- נשמע גם תמוה. אני למשל- באמת לא חוויתי קשר כזה מעולם. ואין לי ילדים. ויש לי באמת בעייה בתחום הזה....סתם ככה- לתת לך מעט פרספקטיבה אחרת. 3. לך- בניגוד אלי, שהפסיכולוגית שלי גם בהריון, ותלד עוד מעט ותצא לחופשה , וגם תעזוב את הארץ בכלל, וכל זה אני כזכור( כתבתי פה לא מזמן , אם את זוכרת..), יש תמיד אפשרות לחזור אליה- אם ממש תרגישי שקשה לך. נכון? יש לך דלת פתוחה. בוודאי תוכלי למצוא בזה נחמה, לא? לי למשל- אין כזאת אפשרות... ונראה לי שאם הייתה, אולי את הרגשות שאת חווה עכשיו, ואת האבל, והכאב, זה לא היה מעלים, אבל הייתי יכולה להתנחם בעובדה שמה שלא יהיה, במקרה הכי גרוע, אם אזדקק- היא שם בשבילי. בקיצור: תסתכלי קצת סביבך. קחי נשימה. תרגישי את כל מה שאת מרגישה. זה לגיטימי. מותר לך. זה יפה. וזה מרגש. אבל זכרי- זה לא סוף העולם. יש לך בעל, יש לך ילדים, ויש לך את עצמך. וגם- גם אותה. היא לא מתה חסוחלילה. היא לא נעלמה. היא לא עוזבת את הארץ. היא כאן. קחי זמן. אם תמשיכי להרגיש כ"כ קשה- תרימי טלפון. אולי תפגשו. אולי את זקוקה להדרגתיות. אולי פגישת עדכון. פעם ב...

יופי..יש לי בעל ויש לי ילדים. למה את משווה אותי אלייך?????את בכלל לא מכירה אותי!!!!!!!!אף אחד מהם לא מבין את הקשר הזה, את אפילו לא יודעת למה נפרדנו....נפרדתי ממנה לא רק בגלל כסף...הייתה בעיה רצינית ולכן זה קשה....אולי יש לך חברים? משפחה אחרת? אולי יש לך תמיכה..איך את יודעת מה יש לי????? מה את נמצאת בבית שלי?????את יודעת שאף אחד לא תמך בכך שאלך? אוף לא רציתי לספר.....אבל הכעסת אותי נורא!!!!!!!!מותר לי לבכות ולהתאבל..כן, אף פעם לא הרגשתי קרבה כזו....ילדים זה משהו אחר אנחנו צריכים להכיל אותם ולא להפך!! לא ילדתי ילדים כדי שימלאו את החסכים שלי........וגם לא התחתנתי כדי שימלא חסכים אולי קצת יתמוך לא כמו הורה.זה יחס אחר!!!!!ואין מה להשוות!!!!!!!!את לא מכירה אותי ורע לי עזבי.......את לא יודעת כלום על החיים שלי!!!!!ואת יכולה גם ללכת לפסיכולוגית אחרת אם יש לך בעיה שהיא עוזבת, תמצאי מישהיא מבוגרת שלא תלד..שלי הייתה כזו....תפסיקי להשוות........אני כועסת עלייך.....במקום לתמוך את רק מחמירה לי את המצב רוח!!!!!!!

היי, מאוד הזדהיתי עם תגובתך לילדת האביב,בראיה אובייקטבית, גם אני חושבת שיש מקום להשוות בין סבל כזה לאחר, גם כאן אפשר לדבר על דירוג - מה שלא נתפס בראיה היותר סובייקטבית, כי כולנו מאמינים שהסבל שלנו הוא יחיד במינו, וכך אנו גם רוצים שאחרים יתיחסו אליו. גם אני חושבת שבסך הכל ניסית לעודד, לנחם , להראות שיש דברים הרבה יותר גרועים, שיש תהומות הרבה יותר עמוקים וזה בהחלט נכון, והתגובה ש"זכית" לה, היתה ,אם אפשר לומר לגמרי חסרת פרופורציה . "