מסע לחיסול עצמי

הי,רציתי לדעת מה למטפלים יש להציע לאנשים שהם סכיזופרנים-כלומר איזה טיפול יכול לעזור בהנחה שזה לכל החיים??? קרה לי משהו טראומטי בגיל 18 הגעתי בהמלצה של פסיכולוגית (אחרי 3 פגישות ) לפסיכאטר באחד מבתי החולים בארץ. הוא לא נתן ישר כדורים אלא ניסה לברר עד למצב שבו צחקתי ובכיתי לאחר מכן (החלפת מצב הרוח ) וזה קרה רק פעם אחת. קיבלתי כדורים ואובחנתי כמישהי שסובלת ממחלה כל שהיא ואגב עד היום אני במלחמה בין השפיות לאי שפיות. היום אחרי 5 שנים שמתוכם שנה ההיתי על כדורים ותפקדתי בצורה הולמת ומוצלחת בחיי(עבודה וצבא) כיום אני לומדת פסיכולוגיה ורוצה ללמוד פסיכולוגיה קלינית אבל העבר שלי רודף אחרי אני מורידה לעצמי את הסיכויים ועוסקת במסע לחיסול עצמי. המטפלת שלי אומרת שהיא לה עוקת באיבחון וזה לא תפקידה אלא היא עוסקת בי-אבל מה שמפריע לי זה שאני רוצה לדעת מה יש לי ולמה אובחן מה שאובחן . נראה לי שאני מוותרת על החיים שלי בגלל שטעו בהבחנה שלי (כלומר לא בדיוק אובחנתי אלא זה משהו שכתוב בתיק ביום של האישפוז שלקח יום אחד).מה עושים כל העתיד שלי תלוי בזה ואני לא יכולה לטפל בעצמי עד שהנושא ירגע אצלי מה עושים?.. מה אומרים למטפלת?וגם רציתי לשאול אותך אם אתה מטפל או שמעת על מטפלים שמתמחים בהפרעת הגוף המעוות?. האם דבר כזה עובר רק בכדורים? בנתיים אני כנראה גם סובלת בערך מהפרעת אכילה והמטפלת שלי לא מתעסקת בזה ץ איזה שאלות אני יכולה לשאול את עצמי כדיי לעזור לעצמי. הגוף שלי נראה מעוות מאד בעניים הפנמייות שלי מה עושים ? איפה אפשר למצוא חומר על ההפרעה הזאת.

שלום שני, אני שותף לדעתה של הפסיכולוגית שלך: אבחנה היא דבר סטטי מאוד בעוד החיים והטיפול הם דבר דינאמי. לכן אין טעם לעסוק בדיון באבחנה תוך כדי טיפול. אם גייסת מספיק כוחות כדי ללמוד פסיכולוגיה לתואר ראשון, זה בהחלט מבשר טובות לגבי כוחותייך ולגבי עתידך בטיפול ובחיים. עיסוק היתר באבחנה שנעשתה לפני שנים תוך כדי אשפוז בן יום אחד נראה לי אכן מסע קטן לחיסול עצמך, כפי שאת כותבת. יתר על כן, גם אבחנות שנערכו בצורה מבוססת הרבה יותר הן תמיד טנטטיביות וניתנות לשינוי - המציאות תמיד חזקה יותר מכל אבחון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה לך על תגובתך היא עזרה לי מאד. רציתי לשאול אולי תוכל לעזור לי להבין למה אני לא מסתכלת בעניים למטפלת שלי. יש לציין שהיא חדשה והקשר שלי(בנתיים 3 פגישות) הרבה יותר טוב מהמטפלת הקודמת (במשך שנה) כך שאני לא הסתכלתי בעניים ויצרתי בכלל קשר עין במשך שנה וגם עכשיו זה קורה לי. למשל שאני פגשתי אותה במסדרון לרגע הבטתי אך מיד השפלתי מבט ושנכנסנו לחדר שוב לא הסתכלתי בכלל. מה עושים כדיי להתגבר על זה לאיזה כיוון אני צריכה לחתור? איזה טכניכות שלא ניסינו לא עבדו אצל המטפלת הקודמת שניסתה המון פעמים לגרום לי להסתכל אליה אבל זה לא הלך ובמשך שנה זה המשיך. איזה טכיכות אני יכולה להציע למטפלת שלי זה נורא חשוב לי כי ככל שהזמן עובר בפגישות כך יש לי קושי יותר לנסות להסתכל? אמרתי לה לא לוותר לי אבל שום דבר לא קורה היא לא מעירה לי. יכול להיות שהיא שכחה????