חיטוט עצמי בטיפול ומחוצה לו

שלום ד"ר רובינשטיין, לאחר טיפול ארוך, שללא ספק עזר עד נקודה מסוימת, אני תוהה האם החיטוט העצמי בטיפול ובעיון בפורומים ובאתרים פסיכולוגיים אינו מזיק. לדעתי, רבים מהפונים לטיפול לוקים בלאו הכי באגוצנטריות ושאלתי היא אם טיפול ממושך מדיי ועיסוק-יתר בפסיכולוגיה לא עלולים לחזק את הנטייה לאגוצנטריות. תודה, החטטן

שלום, ותודה על על השאלה החשובה. אני חייב לציין שהיא מטרידה אותי גם כמטפל עם מספר מטופלים שלי ש"התמכרו" לפסיכולוגיה והם למדו את התיאוריה ועושים אינטלקטואליזציה של הטיפול, כלומר, מתייחסים אל הטיפול כאל משהו תיאורטי, המנותק מהם מבחינה רגשית ובצורה מתוחכמת למדיי מנתחים את מצבים מכל הכיוונים, תוך כדי שימוש בטרמינולוגיה מקצועית, ובכך מתרחקים מן החוויה עצמה. בדרך-כלל מה שמתלווה לנטייה זו הוא שימוש לרעה בטיפול ובפסיכולוגיה במקום לחיות את החיים עצמם ולהשתמש בפסיכולוגיה כקטליזטור לצמיחה. זהו סוג מתוחכם וחמקמק של הימנעות ותפקידו (הקשה) של המטפל, במקרים כאלה, הוא להחזיר את המטופל לעצמו. התיאוריות "מסדרות" לנו את החיים, אך אי-אפשר לברוח מאי-הוודאות ומהכאוס הקיימים בחיים עצמם ואין מנוס אלא להתמודד איתם במקום לנתח את רגשותינו אליהם במושגים פסיכולוגיים. חיטוט עצמי מופרז בהחלט עלול להגביר את האגוצנטריות, כפי שאתה כותב, וקיימות טכניקות טיפוליות שונות, שנוצרו כתגובת-נגד לפרשנות הפסיכואנליטית, המחייבות את האדם להתייחס לזולת ולהסתכל החוצה במקום להסתכל פנימה, כגון טכניקת הדה-רפלקסיה (שלילת ההשתקפות) בלוגותרפיה של ויקטור פרנקל שאילץ, למשל, מטופלת דיכאונית שהרבתה לנתח את יחסיה הקשים עם אמה, להיות חונכת לנערה דיכאונית בעלת יחסים קשים עם אמה שלה, דבר שעזר למטופלת לצאת מתוך עצמה ועם זאת להישאר מחוברת לעצמה, שכן דובר באותו סוג של בעיה. עם רוב המטופלים הבעיה היא הפוכה, כלומר, קשה להביא אותם להסתכל אל תוך עצמם ולפתח תובנות, אך יש גם כאלה שמשתמשים בטיפול ובפסיכולוגיה כדי להימנע מהתמודדות עם החיים עצמם ואיתם על המטפל למצוא טכניקות אחרות להתגבר על מנגנון האינטלקטואליזציה המתוחכם. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום, קראתי את תשובתך וכן את המאמר שפירסמת, וברצוני לשאול, אני נמצאת מזה זמן רב בטיפול פסיכולוגי. אומנם, אינטנסיביות הטיפול פחתה עם הזמן, אך מדובר בשנים רבות, ואני מוצאת את עצמי נשארת בו, כי באמת כמו שתארת , כבר פיתחתי סגנון של "להסתכל פנימה" אך בעיקר, נוצר קשר כה עמוק עם המטפל, שנראה שלא אפשרי להפרד, ותמיד חשוב לשמור על הקשר הזה.. אודה לך אם תוכל להתייחס, למרות התיאור הקצר והלא ממצה. חשוב לי להבין אם זה נכלל במסגרת המחשבות שהינחו אותך בעת כתיבת המאמר, ואם כן, מה לדעתך הדבר שנכון לעשותו במצב הנתון. תודה דורית