חשופה

שלום, לאחרונה אני מרגישה בטיפול שנחשפתי לגמרי, שסיפרתי הכל.. וזה מאד מציק ומעיק עליי. אני מצטערת על כך. מרגישה שלא נשארה לי חלקה פרטית, ובא לי רק לקחת לעצמי את הדברים שלי בחזרה. כל הזמן אני חושבת על מה שאמרתי, ומתחרטת שדיברתי. זה שלי! ואני יודעת שאני זו שפניתי לטיפול, אבל התחושה היא תמיד של באיזו זכות הוא לקח את מה שפרטי שלי, מי הוא בכלל?! מה אני עושה עם זה? למה אני מרגישה ככה? זה נורמלי? מה זה אומר על היחסים עם המטפל בעצם? תודה

הי, נוגע בלבי כשאת אומרת "שלי!". משהו ממה שתיארת מזכיר לי הרגשה מוכרת בי (בתור מי שבעבר חרדו לה לפרטיות, טשטשו גבולות, השתמשו לרעה, בגדו באמון וכו' וכו'). הנה חרדות חשובות ותפיסה לדבר עליהן. אם אפשר לומר, אז לדעתי, לפחות, חשיפת החלקים במקום מוגן ובטוח כטיפול טוב היא בעיקר מול עצמך. ראי שמולך. יכול להיות שה"הוא" שאת מתארת, אינו אלא חלק בך. את לא נותנת לו, את נותנת לך. ואת לוקחת. ממך. אמרתי מוגן, אז אזכיר שמה שסייע לי, בין השאר, להרגיש שהמקום בטוח, היא העובדה שהתכנים בשיחות לא היו רק בין שנינו. עמיתים והדרכות היו עדים ושותפים להם. באשר לחשיפה - לא נחשפת לגמרי, כי פשוט אי אפשר. אפילו בקשרים הסוטים ביותר שאפשר להעלות על הדעת בחיים, יש דברים שתמיד תמיד נשארים שלך. גם אם נניח תפיסתו של מי שעומד מולך היא שאינם כאלה, את לפעמים יכולה ללמוד שאין מן ההכרח להזדהות עימם. חלק מהדברים, שהם שלך, כנראה שאפילו הרוב, פנימיים כל-כך שאפילו את עצמך לא נחשפת אליהם. נראה לי שגם מה שמתחולל בתוכך תמיד פרטי שלך, גם כשאת משתפת, כשגלוי, או רואים אותך. הוא, המטפל, יכול להיות האיש שיעזור לך, שיבנה אתך. אמון, יסודות, הפרדות ועוד, האיש שיעזור לך להיות בריאה יותר. לשמור על עצמך. ולשם כך הוא, ואת, זקוקים לחומר גלם לעבודה. מה שרשמת ממש בהודעה זו יכול להיות חומר מעולה להחזיר לחדר השיחות, אולי קשור ממש ללב בעטיו הגעת לטיפול. זמן א.ה.

שלום לך, הבעיה היא שלפעמים אני מרגישה שזה לא מקום מוגן, אלא עוד מקום מסוכן, מה שמקשה עליי. כשקראתי את שכתבת על כך שהמטפל יכול להיות האיש שיעזור לי ושיבנה אותי איתי, ממש נרתעתי. אני לא מסוגלת לחשוב עליו ככה, ואפילו לא רוצה אותו. אני לא מבינה למה, אבל קשה לי להתייחס אליו כאל כזה. אני מרגישה דחייה ממנו. בהתחלה היה שונה - רציתי את הקרבה, ולפתע פתאום מציק לי שהוא יושב שם, מסתכל עליי עם העיניים האלה שלו ושומע את דבריי. בא לי לצעוק עליו, לא רוצה אותו לידי!! הנוכחות שלו קשה לי. יכול להיות שיש לזה קשר למה שאמרת בקשר לטיפול כראי לעצמי? אולי הדחייה הזו שאני מרגישה כלפיו זה בעצם כלפי החלק הזה שלי? לא יודעת... איך אני יכולה לדעת מאיפה צצו לי כל הרגשות האלה? הצלחת להרגיע אותי בקשר לפרטיות שלי. באמת הרגשות שלי הם עדיין שלי. רק שהוא יודע יותר מדי דברים שלא מגיע לו לדעת! אז מה, כדאי לי להעלות בפניו את העובדה שהוא נהיה קשה לי? תודה לך, א.ה.