רגשות לא פתורים למטפלת

שלום! אני בת 19, ומטופלת אצל אותה מטפלת כבר 3 וחצי שנים. הטיפול התחיל כאשר נכנסתי למצב של דיכאון קליני עמוק אחרי מעבר לעיר אחרת, וממש התנגדתי, אבל בסופו של דבר ההורים שלי פשוט הכריחו אותי. אחרי טיפול בתרופות הדכאון נגמר וחזרתי לתפקד, ועכשיו אני כבר בתפקוד מלא. מבחינת פסיכותרפיה, התחלתי לדבר איתהרק שנה אחרי תחילת הטיפול, והטיפול מתקדם לאט.... מאוד.... בכל אופן, קשה לי מאוד לדבר איתה בחופשיות, בגלל רגשות חזקים שפיתחתי כלפיה. כמובן שלא אמרתי לה את זה, אבל היא במחשבות שלי כל הזמן. ברור לי שזה עניין של דמות אם, ואחת הסיבות שאני לא מסוגלת להיפתח עד הסוף בפניה, שאני לא מצליחה להבין מה הרגשות שלה כלפי. בד"כ אני יודעת לקרוא מה אנשים מרגישים כלפיי, אבל איתה אני במבוי סתום. היה לי מאוד קשה וזה לקח המון עבודה עצמית, אבל אמרתי לה את זה. חשבתי שאולי זה יגרום לה לפתוח את עצמה קצת יותר בפני, ואולי לתת לי את החום שאני כ"כ צריכה ממנה. בינתיים עברו רק 2 פגישות, ואני לא מרגישה שינוי. אז יש לי 2 שאלות: למה, ובאמת שאני לא מבינה את עצמי פה, אני כל כך קשורה אליה אם אני לא מקבלת מה שאני צריכה? ואיך אני לעזאזל מוציאה ממנה את רגשותיה? אני לא מסוגלת להפתח, כי בראש שלי היא שונאת אותי.... (אחותי אומרת שיש לי תסביך שונאים אותי, והיא צודקת!). בד"כ עם אנשים אחרים הבעיה נעשית מאוד קטנה בגלל הכנות. איתה אני פשוט דורכת במקום ובמחשבות של עצמי... אובססיה מתסכלת, כי אין לי למה לחתור. מה עושים.........??? מנחשים? יורים באוויר? תסכול!

אני לא יודעת אם זה יפתיע אותך אבל הרבה מטופלים (כולל אותי) מרגישים / הרגישו ככה כלפי המטפל/ת שלהם. טוב שאת יודעת להגיד שהיא כמו דמות אם עבורך זה התחלה טובה לפתור את הענין. אבל אני חושבת בכנות שלא יקרה לך כלום אם תשתפי אותה. תתפלאי היא אפילו לא תהיה בשוק מכך. זה מדהים כמה אני מבינה אותך. בכל אופן חמודה זה טבעי ונורמלי, אל תכעסי על עצמך , זה חלק מהטיפול ולימים תביני שחלק שמאד מקדם את הטיפול ומחזק אותך. לגבי רגשותייה של המטפלת כלפייך, אז אני בטוחה שהיא לא שונאת אותך ולבטח גם אוהבת אותך . גם כאן אני כל כך מבינה אותך כי את נמצאת במצב רגיש רגיש כשאת חולה עלייה בצורה שהיא לא מתארת לעצמה בכלל והיא אוהבת אותך בתור פסיכולוגית. הפאר הגדול הזה בין הרגשות של שתיכן אחת כלפי השנייה הוא שגורם לך לא להאמין שהיא אוהבת אותך. לרוב כשאנחנו אוהבים מאד מאד מישהו אנחנו בונים ציפייה עמוקה שוהא יאהב אותנו באותה הדרך וכשאנחנו יודעים שהציפייה אינה מתגשמת אנו מתאכזבים. אולי המחשבה שהיא אינה אוהבת אותך נובעת מאותה אכזבה שהרגשות ביניכן לא הדדים. אל תדאגי זה ילך ויפחת. באופן אישי אני יכולה להגיד לך שהאהבה שלי כלפי המטפלת שלי עדיין עצומה וגדולה והיא עדין הרבה בראש שלי אבל זה כבר לא כמו פעם . אני פחות חשה תלות בה ופחות מתעסקת בה. אני חושבת שגם אני וגם את נאהב אותן לנצח רק מתוך מקום אחר. וחשוב שתדעי שאת לא היחידה ואת לא יוצאת דופן. מחבקת אותך...

מתוקה המון תודה באמת! מאוד חשוב לי לדעת שעוד אנשים מרגישים ככה, אפילו שבתאוריה ידעתי אבל לפעמים פשוט צריך לשמוע את זה עם רגש... אני ממש שמחה בשבילך וגאה בך שאת מתגברת עליה! הרבה פעמים חשבתי להפסיק את הטיפול בגלל התלות שלי, והתוצאות המתסכלות שלה. אבל אני מתקדמת בצעדים קטנים בצורה מעצבנת, ואני לא מוכנה לוותר עליה עדיין, או על עצמי, או איך שלא תרצי לחשוב... כמה זמן את בטיפול דרך אגב? ובת כמה את? סתם מתוך סקרנות... לדעת כמה באמת אנחנו באותה סירה. ומעניין אותי לדעת גם (השראה בבקשה) אם את באמת מספרת לה הכל...? בלי צנזורות? ואם זה מה שיעזור לי? (אני יודעת שכן...) וכן, זו הרגשה כל כך מתסכלת שאני יודעת שהיא בחיים לא תרגיש כלפי רגש כזה חזק. רק שתדעי שממש מילאת אותי באושר עם התגובה שלך! מטופלת עונה למטופלת- צרת רבים...? (: לא ממש... נראה לי שפשוט נחמד לדעת שזה קורה מחוץ לראש שלי! אז מה כדאי לי לעשות את חושבת? מנסיונך האישי...? חיבוק של תודה...

שלום דפי, אני משער שאת כל כך קשורה למטפלת שלך כי את מקבלת ממנה משהו. ייתכן שהדבר הכי גדול שקיבלת ממנה הוא שתוך כדי טיפול בן שלוש שנים יצאת מדיכאון קליני עמוק, כהגדרך, למצב נסבל. לא הכל בזכות הטיפול, הרבה בוודאי בזכותך, חלק בוודאי הודות לנסיבות החיים שהשתנו, אך עובדה היא שהשיפור הגדול הזה חל תוך כדי טיפול בן שלוש שנים שנמשך לכל אורך גיל ההתבגרות שלך במשך תקופה מאוד פלסטית בחייך בה האישיות מתעצבת. על השאלה השנייה אענה כמו כל יהודי טוב בשאלה: למה חשוב לך כל כך להוציא ממנה את רגשותיה כלפייך? ובהרחבה: למה חשוב לך כל כך מה אחרים מרגישים כלפייך? אני חושב שעשית צעד גדול ואמיץ כהפנית את השאלה אל המטפלת. זה בוודאי פתח דיאלוג פורה, שייגע בקשיים רבים שלך ביחסייך בעיקר עם עצמך, אך לא בהכרח ייתן תשובה לשאלה מה באמת המטפלת מרגישה כלפייך. חלק מהצורה בה המטפלת תבחר להגיב לשאלתך זו תלוי בגישה הטיפולית שלה. בגישה הפסיכואנליטית המסורתית, למשל, הגישה הטיפולית מכתיבה שהמטפל יהיה מה שיותר אנונימי בעיני המטופל, לא משום שאין לו רגשות, אלא חלק מהטיפול באמת אמור ליסוב סביב הפנטזיות שיש למטופל על המטפל ולדון בפנטזיות אלו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

קודם כל תודה על התשובה הבאמת יהודית... חשבתי על תשובתך הרבה. בקשר לשאלה מה אכפת לי מה אחרים חושבים עלי, אם הייתי יכולה להגיד לעצמי להפסיק וזהו הייתי מפסיקה מזמן... מן הסתם כבר הבנת שזאת בעיה גדולה שלי ומאוד מתמשכת... אבל מה שכן זה מאוד השתפר במשך הטיפול. בקשר לגישה הטיפולית שלה, אף פעם לא שאלתי ממש, אבל כן יש לה רגעים קטנים של חשיפה עצמית, של רגשות ובכלל, שאני כמובן מאוד מאושרת מהם... אני יודעת שלפי פרויד המטפל צריך להיות קיר (פלוס-מינוס), והיא לא ככה בכלל, אחרת הייתי עוזבת מזמן... בכל אופן, אני כבר יודעת שהפתרון צריך להיות מהצד שלי, זאת אומרת שאני אלמד להתמודד עם העובדה שכאן זה נגמר, היא לא תפתח את עצמה בפני או משהו, ולא הרבה ישתנה מהצד שלה. אני זאת שצריכה ללמוד להתמודד עם העובדה שלא צריך להיות אכפת לי מה היא חושבת ומרגישה ולספר לה בכל זאת.... וזה מגיע לאט. אבל באמת שאני מרגישה מתוסכלת, ויותר גרוע, אני מרגישה שאני מרחמת על עצמי, במיוחד כשאני קוראת את מה שכתבתי! כאילו תשתקי ותספרי לה כבר... אבל אני לא מצליחה!!! איך אני גורמת לעצמי לעשות את זה בלי להישמע תלותית מדי...? ברור לי שהיא לא תהיה מופתעת, אבל אני ממש מפחדת לחשוף את עצמי ככה... מה אם זה לא יעזור? מה אם זה לא יפתח שום דבר חדש מבחינת הטיפול? מה אם זה סתם ייצור מבוכה והסתגרות? מה אם אני אשנא את עצמי עוד יותר אחר כך...?