מעגל סגור...המשך

שלום, אני מודה לך על תשובתך מלפני מספר שבועות. התכוונתי להודות לך על תשובתך אלא שאז תקף אותי דיכאון שנמשך עד לפני מס' ימים. כאמור אני חייה בתוך משפחה כאוטית, וסובלת מחרדות, ואם לא ציינתי אז אני אוסיף שאני סובלת בנוסף גם מבעיות פסיכוסומטיות. באותו זמן של כתיבת ההודעה הקודמת, התחלתי ליטול סרוקסאט ולאחר שסבלתי מתופעות לוואי קשות הפסקתי את נטילת התרופה. יש לציין, שאני בורחת לתרופות בכל פעם שאני מרגישה שאינני יכולה יותר להתמודד עם המצב משפחה/חרדות וכו'. זה קרה מס' פעמים במהלך השנתיים האחרונות. הקרבה להורים, הבית, הקול שלהם שנשמע (רעש איום ונורא בבית, וויכוחים וכו') גורם לי להרגיש שאני מאבדתץ שליטה, המצב שהם נמצאים בו/הלך רוח משפיע עליי מאוד, כשהמצב מתוח, אני מרגישה מאוימת וכדומה. אני חיה בשני עולמות מנוגדים, הבית שבו אני חלשה, חסרת שליטה, עצבנית, חרדה והחוץ השליו, הלא מאיים. הדימוי העצמי שלי מטלטל בין שני קצוות, ובבית אני כאילו במלחמת הישרדות וחשה פעמים רבות צורך בבריחה לתרופות בשל חרדה ולחץ ותחושה שאינני יכולה להתמודד. בבית, המון כעס צף על פני השטח, הוא בלתי מרוסן וקיצוני, כמעט עד מצב פסיכוטי. אני אשמח לקבל הסבר לסיבה למצב הזה, וכיצד אני יכולה להתמודד במסגרת הקיימת (כאשר מבחינה כלכלית אינני יכולה לצאת מהבית בשלב זה) מול המשפחה שלי (לצערי). בתודה, ליילה

שלום ליילה, עד כמה שזכור לי את נמצאת בטיפול אנאליטי והמלצתי הייתה לעשות את הפשרות הנדרשות בחיים על מנת לצאת מהסביבה הכאוטית שאת מתארת, דבר שאת מתעקשת על כך שהוא בלתי-אפשרי. זו ההמלצה היחידה שאני יכול להעלות על דעתי, יעצתי לך לדון בה עם המטפלת שלך, אשר ללא ספק יש לה השערות מבוססות יותר על הסיבות למצבך מאשר לי ויהיה זה בלתי-אחראי ובלתי-מקצועי מצידי להעלות השערות בלי להכיר את ההיסטוריה שלך. כאדם שלכאורה מפגין תובנה עמוקה למצבו, מפתיע שאת מצפה למצוא תשובה דווקא ברשת, כאשר ברור שהמטפלת שלך יודעת הרבה יותר אודותייך והשאלה איזה תפקיד ממלאות פניותייך ביחס לטיפול בו את נמצאת. עצתי היא, שוב, להראות את ההתכתבות למטפלת שלך ולדון בה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ליילה שלום, סיפורך נגע לליבי, ומצאתי את עצמי מזדהה עמך. ההימצאות בבית שיש בו רגשות בעוצמות חזקות, אי יציבות וכאוטיות כהגדרתך, הוא מאוד קשה, מחליש ומדכא. הייתה תקופה שהייתי בדיוק במצב שלך עם תחושה של חוסר מוצא. בראייה לאחור, ואולי זה גם המצב אצלך, אני יודעת שבכל אותה תקופה הייתה לי משאלה סמויה שההורים שלי ישתנו, שהמשפחה תשתנה ושבכלל כל המצב בבית ישתנה. הרגשתי שלא אוכל לצאת מהתיסבוך בלי שכלל המשפחה 'תבריא', וזה גרם לי לחזור שוב ושוב אל המקומות הכואבים, ואולי זה גם מה שמחזיק אותך בבית. ההחלטה לשים את המשפחה מאחור, ולפעול למען חייך ואושרך היא לא קלה. כי פירושה הוא להבין שאת לבד בעסק הזה, ואם מצבך כמו ששלי היה, מדובר בבדידות תהומית. זה תהליך ארוך וקשה לרפא את כל הפצעים, ולהעזר בתרופות, לדעתי זה מאוד לגיטימי ויכול לעזור. הנחמה שאני יכולה להציע לך היא שדברים משתפרים, ואפילו מאוד... אגב, ממה שאני שמעתי, לחרדות ודיכאון עוזר יותר טיפול קוגניטיבי ולא אנליטי. אבל אני באמת מבינה בזה רק באופן חלקי, ואולי כדאי שתשאלי את ד"ר רובינשטיין. שיהיה רק טוב!

שלום רב, תודה על תשובתך. אגב, לגבי מכתבך הקודם, שיתפתי את המטפלת באותה התכתבות. אני מניחה שאני מפגינה חוסר אונים משווע ואולי ציפיה לא מציאותית לנוסחת קסם או עצה גואלת, ואולי תשובה מוחלטת. יש פער רב בין החיים שאני רוצה, לחיים שאני חיה אותם. אני מחבבת את המטפלת ולרוב נוח לי בפגישותנו. אבל אני לא מצליחה להגיע לתובנות עמוקות, אני סומכת עליה אבל יש לי מחסומים שאני לא מצליחה להסיר אפילו לא עם עצמי. ליילה