"סינדרום שבת בלילה /יום ראשון"

הי, הגבתי מס' תגובות אתמול והיום.. קראתי את תגובותי שכבר הועלו ויתכן שאפשר, אולי ,למצוא, במקרה ,בזכוכית מגדלת, מעט תוקפנות.. אנא מכן, קבלנה זאת בהבנה..חטפתי סינדרום יום ראשון.. מה קוראים אותה בשפה המקצועית "קריזה" נפגשתי היום עם פטמה שספגה לא מעט..אך נראה לי שעדיין נשארו שאריות.. לדעתי "שפעת יום ראשון" החלה אצלי אתמול בלילה.. אתן גם חוטפות אותה לפעמים ? דפי.

אני עם שפעת יום ראשון, דכאון לכבוד שבת, תוגת החורף ועצבות הקיץ. בדיוק ליאת כתבה שדיסטימיה היא לא רק גנטית (כמו כל הפרעה בעצם?)וזה חשוב, גם מפני שאני דואגת לילדים שאני מקווה שיהיו לי וגם מפני שנראה שאפשר "לעבוד על זה" אם יש מקורות סביבתיים... ואפילו נראה לי ש'עליתי עליהם' (על הסביבתיים). רמז: אות ראשונה:ב' (:

אהלן דפי, נראה לי שדבריי הקודמים עוררו מעט בהלה ומתח, אולי משום שהבעתי איזו קנאה בחלקים שהם בריאים יותר אצל אחרים. אבל את יודעת - ככה, להבנתי, עובדת לה הקנאה. לא מתבוננים על השלם אלא על חלק. כך שמאידך, בעקרון גם יכולים לקנא בחלקים מסוימים בי. את יודעת, הרגשתי שאולי שתינו ניסינו באיזו דרך להדגיש את העובדה שיש בנו (כבכל אדם ונפש) חלקים בריאים פחות. אצלנו החלקים הללו, אולי, מפריעים לנו יותר, מחבלים ומכאיבים במיוחד. וחשבתי גם על כך שהטיפול אולי לא יבריא-יבריא, לא יתחיל מאפס או יברא מחדש, אך נקווה שהוא יכול לעזור לקבל חלקים פגועים יותר בשלום והבנה, וכך לשפר את אורח החיים באופן כללי. בכל אופן, חשבתי על קשר לחרדה מוכרת בי. החרדה שאם אראה כלפי חוץ את חלקיי הבריאים ושאני מסתדרת - אנטש, אשמט ואשאר בודדה ללא תמיכה או מקום לשוב ולהיאחז בו. דפוס שמוכר ממציאות העבר. כך שלפעמים אני יכולה למצוא את עצמי מגיעה לשעה טיפולית ומביאה אליה אותי באופן יותר מתפרע מסיבות שקשורות לכיוון הזה. כמו-כן, לפעמים אני שוכחת שבשיחות נוגעים הן בחלקים הבריאים והן באלה שפחות. ואני מניחה שאלמלא היו בריאים וחזקים בעלי נפח, כאלה שניתן להישען עליהם, לא בדיוק אפשר היה לטפל. גם אני חשבתי להגיע לשיחה האחרונה כמו מישהי שאוחזת בבת ערובה ומאיימת לפוצץ ביג טיים. בפועל הגעתי די רגיל, ורק דיברתי על כך ועל העוצמות הגבוהות במיוחד שעברו במחשבות. אמנם אפופה מאד, אך כלפי חוץ לא ניתן היה לזהות (על אף המשאלה שכן יראו). משאלות וחרדות. האם הדברים מדברים גם אלייך? היי בטוב ושיהיה שבוע קל ומניב, איילת השחר

לא בטוחה שהבנתי למה את מתכוונת , אבל הדברים שלך לקחו אותי למס' מקומות. ..בילדותי הייתי תלמידה מאוד מאוד חלשה בלימודים, ממוצע 4.5 והלימודים היו הדבר החשוב ביותר עבור הורי. ואחי באמת הצטיינו.. כולם, חוץ ממני. כולם חשבו שאני מפגרת...וגם קצת משוגעת.. וגם כיום לאחר שקצת למדתי..ואני עוברת טיפול לא פשוט כל כך..עדיין, הקולות הללו מפמפמים בתוכי.. ואני מוצאת את עצמי במעין ריקוד טנגו עם הצורך שלי מצד אחד להראות שאני לא לגמרי מפגרת ולהביא בגדול את החלקים הבריאים שבי ומצד שני משיכה לחזור למקום הקבוע והידוע גם עם המחירים הכבדים שהם גובים ממני.. אצל פטמה אני נותנת מקום לכל החלקים שבי.. ואני חושבת שהרבה פעמים אני גורמת לפיצוצים ודרמות בכדי לא להרגיש את מה שקיים באמת באמת כל הזמן אצלי.וזה איזה ריק ע-נ-ק-י .ריק שאין לו שם, אין לו צורה..וכשאני בריק הזה ,אני גם לא מוצאת משמעות לכלום, הכל נחווה ללא כלום,ללא טעם לחיות אותו, ללא שווה להתאמץ ולעשות ,כי ממילא הכל אשליה, לשום דבר אין באמת ערך..הכל פנטזיה..וקשה מאוד להיות שם.. אולי מהמקום הזה ואולי ממקום אחר (?) אני נמצאת גם כל הזמן בכזה כאב שקשה להכיל..מרגישה כמיהה כזו שאין לה שם, שאין לה מילים, כמיהה כזו שהנשמה מתכווצת שם בפנים.. וקשה מאוד להרגיש את זה כל הזמן..קל יותר לריב עם פטמה.. לא בטוחה בכלל שעניתי למה ששאלת, אך לשם מילותייך לקחו אותי.. אם התכוונת לאיזה משהו ???? תבהירי לי יותר, טוב ? :) דפי. נ.ב אולי לכן, הבעת הקנאה שלך קצת באחרים,הבהילה,בלבלה והציפה אותי

איילת השחר, למה את מכניסה את שמך לתוך סוגריים ?... :) דפי.