עוד סופ"ש רגוע ועוד כמה הגיגים

ממשיכה במסורת סיכום שבוע...ומאחלת לכולם ולכולן סוף שבוע נעים וחמים. השבוע תפס מקום בפורום הדיון המעניין שהתפתח על המילים הנאמרות בסיום הפגישה מה שנקרא "על סף הדלת" או צירוף המילים שעלה: "סבתא דלת" (אכן קאלט מעולה! ). דיברתם (בעצם,דיברתן... משום מה, הדיון היה עם קולות נשיים בלבד...נקודה למחשבה) על העשר דקות האחרונות של הפגישה הטיפולית ועד כמה חשוב ומשמעותי חלק זה ומה שקורה בו. עלתה ההשוואה לסיומים ופרידות בכלל בחיים ושוב חשבתי שאולי זה מקביל עדיין גם למה שהתרחש גם בפורום- פרידות והתחלות. עלה הצורך בהכנה לסיום הפגישה והקושי הרב להפרד סתם כך ובפתאומיות. דיברתם על כל מיני תגובות, הן של המטפל והן של המטופל בנקודה זו. על איזו אותנטיות שיוצאת בדקות אלו, משהו אנושי במיוחד, יכולת להגיד דברים משמעותיים דווקא אז, שחזורים שעולים ברגעים אלו של חסך, "אין" או נטישה, רצון לייצר אולי איזו הצפה או דרמה דווקא בסוף אולי כדי להראות את הנזקקות, אולי כדי לשמר משהו עוצמתי עד הפגישה הבאה. מן איזו הרגשה שתמיד "לא מספיקים" כי אולי באמת פרידות בעצם מהותן מייצרות תמיד את התחושה שהמון דברים לא הספקנו,לא אמרנו לא סגרנו. הקושי במעברים ובעיקר המעבר בין העולם הפנימי ולחיצוני ועוד. המון תגובות הבאתן שכולן אולי ממחישות עד כמה פרידות הן באמת משהו קשה בחיים והשאלה איך אחרי פרידה שומרים רצף עד ההתחלה החדשה- הפגישה הטיפולית הבאה, ושאולי גם בכל פגישה יש תמיד התחלה וסוף וחוזר חלילה וכמה זה לא קל. איכשהו חשבתי שיש משהו בדיון הזה שאולי ממחיש גם כמה לא פשוט לדעת מתי דיון מסתיים בפורום. ואיך קשה לסיים גם דיון בדיוק בנקודה שמרגישה הכי "נכונה" ומתי זה מתחיל להיות הצפה. הצורך לומר עוד משהו ועוד משהו קטן ועוד אחד כאילו שבאמת לא נספיק בהמשך אז אולי נגיד הכל עכשיו, וההרגשה שקשה לדעת מהי באמת נקודת הסיום שתרגיש הכי "סגורה" - כמו בפגישה הטיפולית, כמו בחיים. שבוע נעים, ליאת.