סיכום שנה ופרידה

שלום לכולן (ולמי שמתעקש – לכולם), לפני שנה, כשהוצע לי לנהל את הפורום הזה, לא ידעתי שום דבר על פורומים באינטרנט. חשבתי שיהיו כאן שאלות ותשובות בנושאים הקשורים לטיפול, כל מיני התייעצויות ובקשות להמלצות על סוגי טיפול שונים וכו'. כמו פורום בישול, כמו פורום עיצוב הבית.... שאלות - תשובות. לא הכרתי את ההיסטוריה המפוארת של הפורום הזה, לא את המור"קים של המנהלים הקודמים, לא את מערכות היחסים שנרקמו ביניכן זה מכבר... הגעתי בלי הכנה מראש, בראש ולב פתוחים לרווחה וקפצתי ישר למים. לא אשקר (גם אין טעם, כולכן ראיתן..), לא היה לי קל בהתחלה. החודשיים הראשונים היוו עבורי טלטלה רגשית גדולה. היו כאן אהבה בכמויות ולצידן לעג ובוז, רצון אמיתי להיעזר לצד ניצול ציני של הרצון שלי לעזור, נפשות ונשמות אמיתיות לעומת דמויות פיקטיביות ופרובוקטיביות. היו לפני הקלעים ומאחורי הקלעים, והמעברים החדים בין כ"כ הרבה פיצולים השפיעו גם עליי ובאיזשהו שלב איבדתן נפרדות זו מזו עבורי וכל הפורום הזה נראה לי באמת כמו מפלצת רב ראשית , כמו שמישהי בהתחלה ניבאה... הייתי צריכה פסק זמן לחשיבה ולהתבוננות ולאיסוף עצמי כדי להמשיך מהמקום הזה באופן אחר. זו היתה גם תקופת הצינזורים הגדולה. אני חושבת שהצלחנו, כולנו, לזוז משם. יש משהו מאד בטוח ושמור בכיסא המטפלת, בתוך הקליניקה. המקום ברור, העמדה מקצועית, המעמד מחייב. אבל כאן, בפורום, כשכמוני-כמוכן עם הפיג'מה בבית מול האינטרנט ומאחורי המסך.. יש משהו חשוף יותר, עם פחות הגנות. זה לא פשוט. לקח לי זמן להבין איך אפשר להיות באופן הזה ובכובע ההוא. גם לא ממש בכובע ההוא, כי ניהול פורום אינו טיפול. אז מה הוא כן? .... אני לא חושבת שעד עכשיו פיצחתי את הנוסחה. אני יודעת שניסיתי. ניסיתי להקשיב, ניסיתי להבין, ניסיתי להכיל, ניסיתי להרגיע כשצריך ולחשוב יחד איתכן. ניסיתי לגשר ולפשר כשהיו תקלים עם המטפל/ת, ניסיתי להציע פתרונות מקוריים כשהיו תקיעויות, ניסיתי לחזק אתכן להמשיך בדרך כשהיו נקודות שבירה. ניסיתי לאפשר כאן חופש ביטוי מירבי ודיאלוג מבלי שהמקום הזה ייהרס. ניסיתי לאפשר לכולכן להישאר ולהרגיש בטוח. ניסיתי לשמור עליכן ועל עצמי ועל המטופלים שלי, שחלקם נחשפו לפורום הזה וגם עבורם זה לא היה פשוט. האם הצלחתי? לפעמים יותר, לפעמים פחות. מה שבטוח, זה שעפ"י היומיים האחרונים פה, הרבה דברים טובים הצליחו להתרחש - ביני לביניכן, ביניכן לביניכן, בין כל אחת לבין עצמה. השנה הזו היתה משמעותית גם עבורי והפורום הזה הפך לחלק משגרת היום שלי, מההווי שלי. גם אני חשבתי, הרגשתי, התרגשתי איתכן וגם נתרמתי מכן ולמדתי וגדלתי בזכותכן והמון המון תודה על כך, ועל האופן שבו נפרדתן, כולכן, ממני. עומדת להחליף אותי ליאת ברעוז, שהיא עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית, שתציג לכן מחר את עצמה ואת ה'אני מאמין' שלה לגבי ניהול הפורום. אני מבקשת מכולכן מאד : תשמרו עליה, תתחשבו בה, תנו לה צ'אנס. יהיה נורא קל בדיעבד לעשות לי אידיאליזציה ולה דה-ואלואציה. אל תתפתו לזה. נסו להימנע מהשוואות. זיכרו שהיא מגיעה עם המון רצון טוב לעזור, לתרום מהידע שלה, מהמקצועיות שלה, מהניסיון שלה. השתמשו בזה בתבונה. כמו שאתן בטח מתארות לעצמכן, אני אמשיך לעקוב , אבל לא אכתוב כאן. אני מפנה לליאת את הבמה והמקום המלאים לנהל את הפורום לפי ראות עיניה. אני מאחלת לכולכן, ביחד ולחוד, המון טוב ואושר, לא גרגר פחות מזה. זה מגיע לכולכן. באהבה, ענבל

ענבל, המילים שלך ריגשו אותי והעבירו בי צמרמורת. כל כך קשה להיפרד ממך. אני כולי מוצפת עכשיו ובוכה. אני לא קולטת שלא תהיי פה מחר... זה היה קצר! עצבות תהומית...

אני מתה! למה? למה? למה תמיד הטובים עוזבים? בלכתך נותרתי פצועה, פעורת פה, הלומת קרב. לא יודעת איך אוכל להתמודד עם החלל העצום הזה... זה אובדן נוראי עבורי. הלוואי ומשהו ישתנה ותחזרי לפה. אני מוכנה לחכות לך ויש מי שזקוק לך מאוד.