גם אני...

היי ענבל, גם לי, חשוב להניח כאן מילים של פרידה, של סגירה, של סיום. קצת כמו טנגו הייתי כאן בפורום בתקופתך, צעד קדימה ושניים אחורה. לא הופתעתי מהודעתך, הרגשתי שזה עתיד לבוא בקרוב, הרגשתי שהתעייפת מהסערות, ההצפות והמורכבות של ניהול פורום שכזה והנחתי שזה רק עניין של זמן עד להודעה הרשמית. יחד עם התחושה הזאת שבתי ונזכרתי במה ששאלתי אותך פעם, לגבי היקשרות למנהלי פורום וירטואליים וזכרתי את הפחד ההוא שהיה בי, כששבתי לכתוב כאן. בתקופה האחרונה כעסתי עליך לא מעט. הרגשתי שוויתרת עלינו, על כולנו. הרגשתי שאנחנו לא היינו מספיק חשובות, שלא עלינו נלחמת שנישאר. כתבת כאן למישהי באחת מההודעות מהימים האחרונים שכשיש אידיאליזציה אפשר רק להתאכזב, וגם שהורים לא צריכים להיות 100% בשביל הילדים שלהם. אז אני מבינה כמה דברים כשאני חושבת על השנה האחרונה, ואולי בעיקר על סופה. היום אני יכולה להרגיש את כל טווח הרגשות, ועדיין להיות, להישאר, לא לברוח. הרגשתי כאן אושר, כאב, הזדהות, כעס, אהבה, עלבון, ועוד כל מיני. הרגשתי הכל, והנני כאן. גם נוכחת, וגם חוזרת ומתעקשת לסיים, לסגור מעגל. אני חושבת שהשימוש שאני עושה בפורום הוא שונה ממה שעשיתי בימים ההם בפורום ההוא, והיופי הוא שהשימוש משתנה סביב הצורך. זו גם גמישות שצריך ללמוד ובהחלט נעזרתי באינטרקציות כאן כדי לחדד את המבט הזה לעצמי. חשבתי הרבה על המפץ הגדול ובסופו של דבר אני שמחה שזה קרה. עצוב לי שהיו מי שנפגעו, אבל בזכותו זכיתי להכיר מקרוב חבורה של בנות נפלאות, רגישות ומיוחדות שספק אם הייתי מעמיקה איתן כך את הקשר לולא מה שקרה. אני שמחה גם כי גיליתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שחשבתי על עצמי, ולא הייתי צריכה "להרוס" אותך או את עצמי כדי להכיל את הפגיעה. לסיכומו של עניין, אני חושבת שלמדתי הרבה מהשנה הזו, ואולי הדבר שהכי חד לי בחוויה - הנוכחות פה חידדה לי והראתה לי עד כמה הטיפול שלי טוב, ומגדל, ומצמיח, ועד כמה את העבודה החשובה ביותר אני עושה שם, איתה. דרך צלחה, נועם

הי נועם אני מאד שמחה שכתבת , כי אכן זכרתי את דברייך על ההימנעות מראש מפחד ההיקשרות למי שבסוף תעזוב.. היית פה במינון שהתאים לך ואיפשר לך להיות מבלי להיכוות. זה ראוי להערכה. ועוד יותר מרחיב את הלב מה שכתבת לגבי הטיפול שלך. אם תרמתי להכרה בערכו של הטיפול, יצאתי נשכרת. תודה, ענבל