היי ענבל

את לא מכירה אותי, אני אחת מהקוראות הסמויות, אבל עכשיו כשאת עוזבת אני בכל זאת רוצה להיפרד... קראתי פה לכל אורך השנה, ותמיד נדהמתי מהתשובות שלך, מההתייחסות שלך, מהרצינות שבה נהגת בכל אחת בפורום, גם אם היא "לקוחה קבועה" וגם אם היא רק עוברת אורח (או הוא... יש פה גם בנים :)) במידה רבה הזכרת לי את המטפלת האישית שלי, והרבה פעמים נשאלו פה שאלות שלא היה לי אומץ לשאול בעצמי, והתשובות שלך (גם אם לא הופנו אליי) עזרו לי, או במישור הפרקטי (כלומר - הרגיעו אותי נקודתית), או פשוט עוררו מחשבה וחזרו לטיפול שלי. אני רוצה להודות לך על כל זה, וגם (אולי באופן מוזר), להודות לך על ההתחשבות שלך בנו, עכשיו כשאת עוזבת. נתת לנו אפשרות להיפרד, שזה ממש לא מובן מאליו. ויותר מזה, אני מאוד מעריכה את היכולת שלך לזהות שלא תוכלי לתת לנו יותר 100 אחוז, ולהיות אכפתית מספיק כדי לשים את טובתנו במקום הראשון. זה יוצא נורא מסורבל. מה שאני מנסה להגיד זה שאכפת לך מספיק מאיתנו כדי לרצות שיהיה איתנו מישהו ב-100 אחוז, גם אם זאת לא את (ואני מאמינה שאכפת לך מאיתנו). קצת כמו במשפט גירושין, "לטובת הילד". תודה על הכול ובהצלחה בתפקיד הניהולי (וסליחה על ההודעה המסורבלת... כנראה בגלל זה אני לא כותבת לרוב) אורית

שלום אורית, הודעתך דווקא קוהרנטית מאד ושוב חושפת אותי לעובדה שקהל הקוראים כאן גדול מהגלוי לעין.. רק עוד דבר אחד על 'טובת הילד' שהזכרת - טובת הילד היא אף פעם לא שהוריו יהיו עבורו במאה אחוז.. להיפך, זה עושה המון בעיות כשזה כך. לשני ההורים חייבים להיות חיים משלהם, וכך יהיה גם עם מי שתבוא אחריי. בכלל, כדאי לזכור שאין 100 אחוז בחיים. זה יכול לעזור לנו להיות סלחניים גם כלפי עצמנו.. בכל אופן, תודה רבה ושמחתי לעזור, גם בעקיפין. ענבל