לענבל

אני מניחה שאם לא היית רושמת את הכותרת הדרמטית הזו לא הייתי עולה פה יותר, ולמעשה זו באמת היתה הצצה אקראית- ובינגו- דוקא ביום שהחלטת ללכת. לא בטוחה שאת זוכרת אותי כתבתי פה די מזמן ולא ממש הרבה. אני מודה שלמרות החסכים והמצוקה- לא הצלחתי לפתח עבור דמותך העברות מטורפות ולרצות באיזה קשר וירטואלי קרוב אתך- למרות שבעצם היו בך כל הנתונים של מטפלת מיטבית וגם היתה באויר מן הסחפות של התאהבות כזו- שאותי דוקא קצת הביכה. היה לי עצוב שאני לא יכולה להזדקק לך ולא רוצה שתאמצי אותי או תחנכי אותי (מהמילה חונכות) או תהיי האומנת או האחות הסיעודית שלי או אם המנזר או הדודה מאמריקה... אני מרגישה כשלון מסוים שלא הצלחתי להפנים את דמותך ולהעביר אותה לחללים ריקים אצלי, ובאיזשהו מקום הרגשתי שזה משהו דפוק אצלי שאת נשארת מאוד קונקרטית במקום בו את נמצאת ולא זוכה לאיזו הסמלה מרחיקת לכת בתוכי. אני לא יודעת אם זה בא מקושי להעזר או באמת כבר אדישות כללית לקשר עם בני אדם. פשוט לא הרגשתי צורך לקבל ממך. אבל כל העניין של היכולת "להשתמש" בך מול מה שהבאת כמנהלת פורום- אלו שני דברים לגמרי שונים. גם בהעדר היכולת הזו שלי או הרצון- מאוד התרשמתי ממה שהתחולל פה ובאופן מאוד יוצא דופן שונה ממנהלי פורומים אחרים. זו גם ההתגייסות אבל גם האמונה באופטימיות וטוב ואיזשהו דיבור בגובה העיניים וכבוד והעמקה כלפי הפניה. בשונה ממנהלים אחרים את היית מוכנה לקבל ביקורת ולאפשר גם דיונים על מהות המקצוע,- בלי להרגיש שזה מסכן את המקום שלך פה ומערער על סמכותך. אני חושבת שכנות זה מכשיר טיפולי מהחשובים ביותר והוא לא תמיד נמצא במקומות שהוא אמור להמצא... כאילו יש בכנות משהו שהופך אותך כמטפל לאנושי וחושף אותך ולכן הופך אותך לפגיע יותר- ואת הצלחת לדעתי להראות ולהוכיח ולשמש דוגמא שזה לא משבש בהכרח את מקור הכוח- אלא אפילו מוסיף לו גוונים חדשים ומשרת את הבטחון בסביבה הטיפולית. זה נשמע אולי פשטני- אבל את האמת- זו תכונה מאוד לא נפוצה- וזה מתוך מדגם מצומצם של התנסויות. אבל זו לא בדיוק הכנות כמו היכולת להשתמש בהרמוניה בין מרכיבים אישיותיים שונים. כמו בטבע זה הכל עניין של מינון. הייתי כותבת עוד אבל אולי אקצר (כי יש לך עוד כמה וכמה ילדים לקחת מביה"ס) - אז לא נותר לי אלא לברך אותך לשלום (ואולי קצת להצטער שאני לא מעונינת שיאמצו אותי...) וברור לי שאיפה שלא תהיי תביאי הרבה טוב ועזרה ומודל מקצועי ראוי של מטפל. אני חושבת שזו תהיה מחשבתי האחרונה לעונה, המון הצלחה מחשבה

הי מחשבה, ברור שאני זוכרת אותך ואת מחשבותייך הנבונות המנוסחות בבהירות ותמיד באופן כזה שמעורר למחשבה הדדית ומזמין לדיאלוג. אף פעם לא הבנתי באמת מדוע את לא נמצאת יותר, מגיבה יותר. אולי זה לא חוסר יכולת להזדקק או חוסר רצון להיות מאומצת, אלא אולי מראש את נשמרת בסיטואציות שיכולות להביא אותך לכדי כך. בכל אופן, תרמת מאד באופן שבו היית , במינון שבו היית, ואני מודה לך מאד על גיחתך זו ועל דברייך המרגשים. מאחלת לך המון טוב, ענבל

משום מה יש לי תחושה שלא תבחיני בהודעת ההמשך שלי- וזו גם הסיבה שאני לא נוטה לכתוב הודעות המשך. ודוקא שיש סוף אני נוטה להצטער על הפיספוס שלי את מה שהיה יכול להיות ולא היה... בכל מקרה תודה על מילותיך הן באמת ריגשו אותי. ועוד משהו קטן לגבי תגובתך. אני באמת לא נוטה לפתח תלות באנשים במקום בו אני תופסת את המרחב כמוגבל, אני צריכה המון אויר וצריך איזשהו דמיון משחקי להאמין שיש אפשרות גם מעבר למה שיש- ואני באמת היתי במקומות כאלה שהדמיון עלה על גדותיו מעבר לקדרת המציאות הזו המוגבלת כל כך. אז אולי הגנתי על עצמי מפני סכנה כזו של התפכחות כי משוטטים בתוכי כנראה הרבה מדי כדורי משחק פנימיים. ואז במקום לעבור למגרש הציבורי הם פשוט משחקים אחד עם השני... אז הנה זרקתי לך כדור משחק אחרון (תתפסי אותו...?). (מחשבה באמת אחרונה)