לענבל

ענבל גם עבורי ענייני פרידות הם ממש לא הצד החזק,אבל אני מרגישה שחשוב לי לכתוב. אני מרגישה שהשנה האחרונה הייתה מאוד משמעותית עבורי, בהמון תחומים.והמקום הזה ליווה אותי,והיה חלק חשוב בכל אותה תקופה. עבורי זאת הייתה התנסות ראשונה לכתוב בפורום אינטרנטי, מכל סוג שהוא.ולמרות שעברו עלי כאן גם ימים מאוד קשים,אני מאוד שמחה שזה קרה.ועכשיו כשאני מתבוננת על השנה האחרונה,אני מרגישה שאני יכולה לחייך. בשבוע האחרון הגעתי לצומת בחיי,במקביל לסיום שלב בלימודים, הגעתי שוב למחסום שעצר אותי בעבר.הפעם בחרתי ללכת,להעז ולהרשות לעצמי לחלום.ואפילו הדברים שלא היו בשליטתי הצטרפו. אחרי חיפושים נרחבים,ולעתים אף מייאשים,אני מצאתי את הדרך שלי. והאמת, בניגוד לאחרות,חייכתי קצת כשראיתי שאת עוזבת ממש בקרוב. הרגשתי שהפעם הסיום שלך השתלב במדויק עם סוף תקופה שלי. ורציתי להגיד שאני זוכרת את כל התקופה,גם את הימים היפים,וגם את התמיכה המדהימה שקיבלתי כאן כשאמא שלי נפטרה. וגם את ימי החבורה העליזה,והעצים שגדלו כמעט בלי סוף. וברור לי היום שגם האי דיוקים,והחוסר הסכמה,ולעתים גם הכשלים האמפטיים,תרמו לא פחות. המון המון חומרי גלם הגיעו בחזרה לטיפול שלי.ואני יודעת שיש חלק לא קטן במקום שאני נמצאת היום שהגיע בזכות הפורום. אז לסיום אני רוצה להגיד תודה,על המרחב שהיה כאן,על החברות המדהימות שזכיתי להכיר, ואני מאחלת לך המון הצלחה בהמשך הדרך. ליאת

הי ליאת (בליבי עדיין דנה..) ככה? פשוט להיפרד בטוב? בחיוך? .. איזה כיף!! טוב לשמוע שטוב לך, ואני חושבת שמה שעברת כאן השנה עם האובדן של אמא, הוא הדוגמה הכי לא קלישאתית לאיך משבר הוא גם הזדמנות לצמיחה וגדילה. המקום שאת נמצאת בו היום הוא לא בזכות הפורום, אלא בזכות זה שהחזרת את מה שקרה בפורום לטיפול, שעיבדת את זה שם ושוב כאן ושוב שם – ללא פיצול ומתוך רצון אמיתי ללמוד ולהבין ולגדול. הפלא ופלא – זה קרה! המשיכי כך ותודה, ענבל