יום הדין

ענבל, לא כתבתי כאן השבוע כי גם לזה אין לי חשק. אפילו ההמתנה לתגובה מכאיבה לי ולכן אני מעדיפה להימנע. הכל מכאיב לי ברמות גבוהות ובעיקר אני נותרת בתקליט של "אין לי כלום... ומה הטעם להישאר". באמת אין לי כלום. הייתי רוצה לשתף אותך יותר, אבל המקום הזה מפחיד מאוד והאנשים הם מפחידים. לכן אני נמנעת. החשיפה בכל מקרה לא טובה ותמיד מזיקה. האנשים הם בכל מקרה תמיד מזיקים. המטפלים הם בכל מקרה תמיד מזיקים. המדינה הזאת בכל מקרה היא תמיד מזיקה. הגועל עולה על גדותיו ואין מי שינקה את הרחובות. את העיוות והסילוף. את האי צדק והכיעור. את הנכות הזאת. את ההצגה. הכל זמני והכל הולך לאבדון. וכל אחד ישלם את המחיר.

הי יפעת, אני חושבת על ההודעה שאני עומדת לכתוב בעוד שתי דקות למעלה שרק תחריף את התחושה הזו בדיוק, את חוסר האמון, הזעם והכאב. את צודקת שאי אפשר למנוע פגיעות, שאי אפשר למנוע אכזבות, שהכל זמני. לדעתי, הטוב שבין לבין שווה את זה. שגם הפגיעות הם חלק מהחיים ששווה לחיותם וגם הכעס הוא חלק מהרגשות ששווה לחוותם. אני יכולה להבין גם את ההרגשה ההפוכה. שהכאב והקושי קשים מנשוא , עד שעדיף להימנע. ענבל