"ישות ואין"

ענבל יקרה שלום, אני כל כך כבויה, כל כך כואבת. היום היתה לי התפרצות בכי קשה מאוד עם המטפלת בשיחה. היא לא ענתה ולא ענתה ואני לא הרגשתי טוב. כשהיא ענתה, התפרצתי בבכי מרעיד לבבות... אף פעם לא בכיתי בעוצמה כזאת. היא אמרה שלא תמשיך יותר אם לא אסכים לקחת תרופות ואני כל כך מפחדת. יודעת שעוברים עלי ימים מאוד קשים. הרגשתי שאנחנו עולות על מסלול אבל אז היא היתה חולה והמצב שלי התדרדר כי אני רגילה לקשר רציף איתה. ולא מדובר פה במחלה של שלושה חודשים. רק שבוע. למה אני כל כך רגישה? כל כך כועסת שנטשה אותי והתעלמה ממני. לא יכולה להכיל את ההתעלמות הזו. קשה לי ענבל, מקווה שמישהו לא ישמח לאיד למקרא ההודעה שלי...

שלום יפעת, כואב לשמוע.. אבל גם מרגש לשמוע על החיבור לכאב ולא רק לכעס. ההתעקשות שלה על טיפול תרופתי היא התעקשות עלייך, על הניסיון לעזור לך באמת, לנסות את מה שעוד לא נוסה אף פעם. ובתשובה כאן להודעתך מלמטה - אני מאמינה שאנחנו מדברות על אותו הדבר. שמה שאת קוראת לו 'התעלמות', 'חוסר אחריות', 'נטישה', אני קוראת לו חלקיות. היא שם בשבילך - אבל לא כל הזמן. היא מוכנה לעזור לך, אבל לא בכל תנאי.. זה קשה להכיל. אבל היא שם בשביל לעבד את זה איתך, ולהקל עלייך את ההכלה של זה. ענבל

יפעת שלום רק רוצה לחלוק איתך מנסיוני אני ויתכן כמובן שאין בו עזרה עבורך. היחסים עם מטפל, בגלל שיש בהם כיוון של נתינת אמון וביטחון - מעלים במטופל רגשות ישנים, חבויים, מהפציעה הנפשית המקורית. ומכיוון שאיננו במגע ישיר עם זכרונות כואבים אלה, היחסים עם המטפל מעלים אותם לאור. הוא הטריגר עבורנו. הוא מקבל את אותו מקום פנימי שהענקנו לדמות המשמעותית בחיינו, ששם נגרמו הפציעות המקוריות. ואנחנו משליכים עליו את רגשותינו המקוריים הלא מטופלים. טראומות שונות, הוא סוג של רמקול שמגביר את עוצמת הפגיעה כדי שנוכל לפרוש אותה ולהתבונן מה יש שם בדיוק. מה הם רגשותי. כל עוד זה לא יובן יש הרבה סבל מפני שהמטופל בטוח שיש לו בעיה אישית מול המטפל ולא מבין שהדפוסים היסודיים שנצרבו בו בטראומות העבר הם שעולים על השולחן. אני מקווה שאם לא הועלתי - לא הזקתי לפחות. בברכה נ.