לבד על הגג..

מרגישה כל כך מושפלת וכועסת על עצמי. למה ממשיכה לפתח ציפיות כל פעם מחדש? מצטערת שנחשפתי, שנפתחתי. כמו ילד שננטש ואף אחד לא ממהר לאמץ. אצלי אפשר לומר שכבר אומצתי אבל בכל פעם נמסרת למשפחה אחרת, בגלל קשיי התאקלמות... ובעיקר כי קשה לאהוב אותי. לא מתחבבת בקלות על אף אחד! אפילו הוריי התקשו. אז אסור לי לצפות מאחרים. צריכה להשלים עם זה. מרגישה פתטית שמחכה כל כך לתשובה בפורום ובסוף לא נענית בכלל. מדלגים עלי בקלות. גם בחיים. ואולי( אם כבר בהתפלספות עסקינן) - החיים דילגו עלי. אז זהו התחלתי לדבר עם עצמי. והפעם אהיה מוכנה להתעלמות. זה בסדר. מצד אחד מרגישה שיכולה לדבר כאוות נפשי, ממילא אין איש שמקשיב.. אז יכולה גם להיסחף, לדבר שטויות, לצאת מדעתי, הכל אפשרי. אולי זה גם ממילא לא יתפרסם. השתגעתי ואף אחד לא שם לב. יש יתרון בלהיות אוורירית.... חבל שלא מרגישה את עצמי אויר. חבל שמרגישה את עצמי קיימת.

שלום אנה לא לבד ולא על הגג. כתבת הודעה, קיבלת תשובה. כתבת תגובת המשך, תגובה מודעת לעצמה, נכונה ונכוחה. לא מצאתי לנכון לענות עליה, כי לא חשבתי שיש לי מה לתרום מעבר למה שאת כתבת. לא על כל תגובת המשך אני צריכה להגיב, ולפעמים מותר גם לי 'רק' להקשיב. חבל שאת חווה חוויה כזו כהשפלה כ"כ גדולה. ענבל