לא.ה.

שלום לך... אני קצת מרגישה רע שאני פותחת עץ ושמה אותך במרכז מבלי שבחרת בכך, אבל אני כבר לא עומדת בכל הבלאגן הזה (לקח לי שעה למצוא בפעם השנייה את הודעתך...) רציתי להגיד שכתבת דברים נורא קשים ונורא נורא עצובים שמילאו אותי בכל כך הרבה רגשות עוצמתיים- כעס, אכזבה, עצב, תסכול, ייאוש, ושוב זעם ורצחנות... זה מסוג הדברים שאני פשוט לא יכולה להשלים עם קיומם... הבנתי היטב כיצד את קושרת אותם למה שקורה בפורום ואכן כל אחת חווה את זה ממקום כל כך שונה- אחת כקורבן שמתייאש , אחת כקורבן שדורש הפעם תיקון ושיגנו עליו, אחרים כתמימים, אחרים כמצילים וכו' וכו'...מה שבטוח שזה מעורר משהו בכולנו. אבל הייתי רוצה לתהות איתך על נקודה אחרת, שאולי גם קשורה לפורום אבל אם כן לא כל כך הבנתי...לגבי הפרספקטיבה החיובית שהיום את מסתכלת דרכה. אני מבינה שבזכות ההימצאות שלו ואולי הסיפוק (הנרקסיסטי) שהוא יכל לתת לאמא שלך היא יכלה לתת לך גם את הטיפה שהיא נתנה...אבל אולי עדיף שהיא לא היתה נותנת כלום? לטעמי זה הכי נורא הורות מתעתעת שנותנת טיפה ואז מחטיפה או אז מתעלמת ומזניחה. אולי עדיף שהיא לא היתה נותנת כלום בכלל ואולי אז היית יוצאת מהבית ואולי גדלה במשפחות אחרות, ואולי פחות תוקפנות היתה מופנית פנימה ויותר היית יכולה להבין כמה הבחוץ הוא רע...וגם בפורום יש לי הרבה פעמים תחושה שאת לוקחת הרבה פנימה, לא מצליחה לעשות את ההפרדה של - זה לא שלי, זה לא באמת קשור אלי...זה תוקפנות של האחר... מה את חושבת? דורותי

הי דורותי. תודה. סוג של ראשומון, אולי? לשאלותייך - אכן מאד קשה להיות בתוך עולם של גבינה שוויצרית עם חורים, כזאת שלפעמים יש בה יותר חורים מגבינה. את אף פעם לא יודעת מאין בדיוק יבוא עלייך הזץ. כן יודעת ולא יודעת כזה. הלא-צפוי הצפוי. ובאשר לתהייה הנוספת - מה שהיה הוא מה שהיה כי כך היה, ולא חושבת שאפשר לעולם יהיה לדעת אם היה 'עדיף'. ובכל מקרה, צריך שאמא תאפשר לילדה לקבל מאחרים שבחוץ את מה שהיא לא יכולה לתת לה. את זה, לפחות היא כן צריכה לתת, לשחרר. אבל אם האמא עד כדי כך לא מפרידה, הילדה עשויה לשלם מחיר כבד (ועד למעבר הגבול) אם יעשה ניסיון בכיוון. אז לפי הסיפורים פחדו לגעת. אולי היה זה הרע במיעוטו. בלגן. אכן, לפעמים מזדהה באופן שקשה לי להפריד, בתלות במצב החרדות. הטיפול שיפר את המצב בכך ש - וככל הזכור לי כבר כתבתי על כך בעבר - עוצמת החרדות, המשך שלהן והתדירות מד?ללים. יחסית. זה קצת מקל. בי, איילת השחר