לענבל

איזה פחד...אני בחרדות אימים, ואין קסנקס יותר, אפילו אין סיגריות!!! כל כך הרבה שינויים בזמן כל כך קצר... היתה לי היום פגישה איתה, ממש טובה לתחושתי (כמעט לא בכיתי והשתמשתי רק בטישיו אחד, לדעתי זה המדד לאיכות הפגישה). העליתי בפניה את המחשבות שהיו לי לעבור למטפלת אחרת שתתקן אותי תוך חודש חודשיים ולהמשיך הלאה בחיי. העלתי את זה תוך הבנה שכרגע, במצב הנוכחי, זו ממש לא אופציה, וזה גם לא משהו שאני רוצה אותו, אבל כן חשוב לי לשמוע ממנה אם היא מאמינה שתהליך שאני עוברת או שהיא לא רואה איך יוצאים מהסיוט הזה ופשוט מושכת את הטיפול. היא אמרה שאין ספק שיש חלקים ממאירים ברגרסיה שלי, שלא מובילים לסוף טוב, אבל שיש גם חלקים אחרים, שתופסים יותר ויותר מקום, ושהיא מאמינה בטיפול ובכך שהוא מיטיב עבורי. וזה עשה לי טוב לשמוע את זה. ברור לי שאין ערובות וודאיות ל"הצלחת" הטיפול, אבל ממש מספיק לי שהיא מאמינה בזה...היא כעסה על הדרך שהגבתי למחלה שלה, אבל זהו, היא כבר לא כועסת...עכשיו אני פוחדת שהיא נעלבה שהפנטזיה על מטפלת אחרת...אני מקווה שלא (וכן זה לא אמור לשנות לי, אבל זה אני ואין מה לעשות!) בכל מקרה אני מאמינה שאני פותחת פרק חדש בחיים שלי, הוא יכול להיות קל או קשה יותר, אבל לפחות הוא יהיה שונה. אני מקווה שאני אפסיק להתעסק בכל הטפל שבקשר הטיפולי...למרות שהיא לא חושבת שזה טפל... מה את חושבת? יכול להיות בכלל שהטיפול שלי "מתקדם" ולא קורים בו רק דברים שליליים??? ואני מתה מפחד...אני מרגישה עדיין ילדה, ילדה ללא אמא...אבל כנראה שתמיד ארגיש ככה... טוב, בטח עוד אכתוב כאן היום... דורותי

הי דורותי טוב שהצלחת להביא אליה את הדברים ולדון בהם יחד איתה. אני בטוחה שבטיפול שלך יש עוד המון חלקים שאת לא מביאה לכאן. אני חושבת שאצל כולן זה ככה. לכן גם אני מנסה תמיד להחזיר לעיבוד ודיבור בתוך הטיפול. כל דיווח על זה הוא תמיד חלקי, זה טבעי. בהצלחה בפרק החדש, ענבל

התחושה היתה יותר של הדהודים שנשמעים בערב קריר, בין גבעות ירוקות, כשהירח צר והשמיים מלאים בכוכבים, ואני לבד, באיזה שהוא שביל, בין הגבעות, לא ברור לאן אני הולכת ולמה אני חושבת שאת או מישהו שם, אבל אני קוראת...אבל אז גיליתי שהכותרת מוגבלת במספר האותיות...אז זה סתם הדהודים שנשמעים בחלל האוויר... איפה את? אני שוב מרגישה שאת לא ממש נוכחת...נוכחת נפקדת... נמאס לך מאיתנו? התעייפת? אני יכולה להבין אותך... אבל אסור לך..."אם אין ענבלי מי לי..." (מצטערת על הענבלי, אני יודעת שאת לא אוהבת את זה, אבל רק ככה זה מתאים למשפט...) טוב, אז ענבל, מכיוון שלא העלית את הודעת הנ.ב. שלי לדפי, ומכיוון שהתחרטתי על פרסום ההודעה הקודמת שבה הסיבות לחרדות הנוכחיות נרמזו, אז אני לא יודעת אם הבנת- אבל אני בהריון !!!@@@###$$$%%%^^^&&&***)))(((___+++===----??????????????????? (הסימנים זה כדי לעזור להבהיר את התחושה בצורה ממוקדת ובהירה יותר). והפעם אני לא אעשה הפלה... הצילו!!!??? אני??? אמא??? אבל אין לי אמא!!! מי יעזור לי במקלחת??? מי ינקה לו את הפופיק??? (עוד לא שיתפתי כאן אבל אני סובלת מפוביה קשה מפופיקים...)מי? מי? מי? מי יטפל בי\בו??? ואולי יהיה בסדר? אולי אני כבר מוכנה? אני גם קצת שמחה ומחכה לזה... עוד לא בטוח שהכל בסדר איתו שם, אבל פתאום הבנתי שאם לא אני אהיה עצובה...שאני גם רוצה אותו... והוא בטח יהיה ממש ממש חמוד...ולשמיכי יהיה אח קטן... ואולי אני אהיה אמא טובה? ואולי זה יהיה מספק וגם סוף סוף תהיה לי משפחה? אבל החרדות הולכות ככה- דבר ראשון אני לחוצה מזה שהכל יהיה בסדר, אח"כ מהגדילה ואיך זה ירגיש ואיזה בגדים אני אקנה, ואני שונאת לקנות בגדים ועכשיו אני אצטרך לעשות את זה וכמובן מזה שיצא לי הפופיק בזמן ההריון, אם זה יקרה אני אתאבד!!! ואז מהלידה...איך אני אתמודד עם הכאבים, ואם יקרעו שם דברים ואם ואם ואם... ולא מספיק כל זה...אח"כ מגיע ילד שצריך להתמודד איתו ולגדל אותו ולדאוג לו...או מיי גוד! זה חרדות לכל החיים!!! אם את זוכרת את החרדות שלי לגבי החיבוק...איפה לשים את הידיים ואיפה את הראש וכמה זמן וכו'...אז ככה גם לגבי כל שלב בהתפתחות של התינוק...ואם יהיה לי דיכאון לאחר לידה??? ואם יהיה לי דיכאון פסיכוטי לאחר לידה??? אוי....זה מעייף נורא כל החרדות... ואולי צריך פשוט לשמוח ולקוות שהכל יסתדר ושיהיה בסדר? מה את חושבת? יהיה בסדר? ועכשיו את חייבת לספר לי אם יש לך ילדים...אחרת הוריישו יתחיל להריץ רשימות ד.נ.א , טביעות אצבעות, טביעות נעליים ומבנה רשתית בכל גני הילדים ובתי הספר באיזור המרכז...(ואם את זוכרת את המטופלת שתלשה שיערה מראשך וחשבת שהיא סתם מטורפת??? זו היתה אני!) טוב, יש מצב שאני גולשת לדמיונות כי שם יותר בטוח? כן, נחמד שם יותר...אז נחזור לגבעות וללילה הקריר...אני מתיישבת על סלע וממתינה... א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.ך.ף.ץ.ם. דורותי