אהלן

הי ענבל, מה שלומך? מקוה שסוף השבוע היה קצת פחות גדוש מטלות והספקת להנות קצת מהשמש. יש כל מיני דברים שהייתי רוצה לומר, אבל עוד לא הצלחתי להחליט מה וכמה ואיך.. אז בנתיים אני שומרת לי מקום :-) היה שבוע רב-תהפוכות. ממש אבל. עם תנודות קיצוניות בין טוב מאוד ורגוע ושלם לרע מאוד וחרד ומדוכא-מיואש עד קטטוני. אני חוששת שזה לא חדש, התנודות החריפות האלה, וזה קצת לא כיף לחשוב על זה. ודווקא כנערה מתבגרת ועד גיל די מאוחר הייתי כל כך מונוטונית עם חיים מונוטוניים שכל מה שרציתי זה קצת דרמות, אפילו אם אפגע.. לא יודעת.. לרגע משהו התבהר ורציתי לשאול אותך משהו, אבל זה נעלם לי ושכחתי.. אולי מאוחר יותר אזכר ואכתוב קצת יותר.. את יודעת, חלמתי הלילה שאין כוח כבידה בדירה שלי. שחיתי באויר, כמו בחללית. מקיר לתקרה, לרצפה, לספה. היה נחמד.. הרגשתי כאילו כל הזמן הזה יכולתי לעוף וכנראה לא הייתי מודעת לזה, משהו בשחייה- תעופה הזאת היה מאוד טבעי ואפשרי, למרות שידעתי איפשהו שזה בדר"כ לא. הייתי עסוקה רוב החלום בלנסות להגיע למזגן ולהפסיק את פעולת החימום (הוא פעל גם במציאות, מביך להודות..), אבל לא הצלחתי להבין את המתג, משהו לא הסתדר לי ולא הצלחתי לקרוא או לזהות את הסימנים. המתג שהכרתי היה חסר.. השבוע היה קצת קשה ולא לגמרי טוב עם א', אז אם זה בסדר, אולי אקפוץ לבקר פה קצת יותר עד לפגישה שלי איתה.. (בסדר?) בנתיים נפנוף שלום (ילדה פתייה) (מהשיר כמובן.. סתם קפץ לי פתאום :-), לילך

הי לילך, גם הודעתך היתה כזו – מרחפת.. נים לא נים.. בלי כוח כבידה.. במצב ציפה. זה יופי הידיעה שלך שגם אם היתה פגישה קשה יכול להיות טוב יותר בפגישה הבאה, להתראות בינתיים, ענבל

טוב שחיממתי/חיממת לי את הכסא עד שאתחמם גם אני.. נזכרתי.. רציתי לכתוב לך שאני מרגישה שא' מחזיקה לי את התקוה. זה נשמע טוב, אבל זה לא לגמרי.. היא מחזיקה אותה במקומי, כך אני מרגישה. כאילו העברתי לידיה את תקוות התיקון. חשבתי לפני כמה ימים על האפשרות הלא ריאלית להיפרד ממנה, ומיד אפסה התקוה שלי בעולם בכלל. וכשמתקיימות פגישות שבהן אני מרגישה שהיא לא לגמרי מותאמת או לא לגמרי מבינה אותי, בא לי לתלות את עצמי. לא כביטוי, אלא ממש- מתאפסת לי התקווה כליל. כאילו אם *היא* לא ממש מבינה אותי, או אם היא, לפחות מההתנהגות הגלויה שלה, מתייחסת לדילמות שלי כאל משהו שיצא קצת מפרופורציות, אז מי יבין? ואולי באמת אני קצת מחוץ לפרופורציות.. ואולי ... וכאן מתחיל לופ כזה של מחשבות רעות על עצמי, ללא תקוה, כשכל אי הצלחה מעיד על חוסר התאמה גמור לעולם ורצון, גם אם לא ריאלי, להתאבד. השתתקתי. פעם זו מילה שבכלל לא הייתה בלקסיקון שלי. פתאום קצת מבהיל לשים נקודה אחרי המילה הזו. להתאבד. זה לא משהו שיקרה, אבל בדימויים הפנימיים שלי אני מבלה יותר ויותר זמן משתלשלת מקצה של חבל. (לא כל כך נעים..). ואז כל המחשבות שלי מתאפסות, אני מאבדת את חוט המחשבה ומוצאת את עצמי מרחפת בשום מקום ושותקת. לא שקועה במחשבות כי הן אינן. סתם- מרחפת בחלל. כל דבר הוא סימן לאי התאמה, והתאמות לא נספרות מספיק חזק אז אני שוכחת אותן. האם הייתי ככה גם לפני שנפגשנו? חרדה כזו? נדמה לי שכן, אבל עכשיו יש גם יכולת (יכולת? זה נשמע כמו דבר טוב..) לספר הכל ולקוות שמישהו יציל אותי או לפחות יעשה סדר. אני יודעת איך זה נשמע.. ואולי יהיו הודעות מתלהמות מאחורי הקלעים. למען הסר ספק, אני לא מרגישה תלויה בה ולא עוברת משבר כשהיא בחופשה או כשמתבטלת פגישה (למרות שגם זה בסדר בעיני). אני מסתדרת לא רע בכלל. פשוט לפעמים אני לא בטוחה לאן כל זה לוקח.. גם כשאת מדברת כאן לפעמים, ענבל, אני לא תמיד בטוחה.. את באמת מאמינה בזה? שטיפול רגשי יכול לסדר דברים, לתקן דברים, לתת חוויה מיטיבה שתתקן דפוסים עתיקים? לפעמים קשה לי להאמין שהמנטרות האלה הן משהו שגם את מחזיקה בו. שזה נשמע לך הגיוני. מה זה בשבילך להיות מטפלת, ענבל? (מסכימה לנסות לענות?).. האם זה להיות אמא למישהו? האם להיות מדריכה? מנחה? מנתחת? אם מטופלייך היו כאן, איך הם היו קוראים לך? ע'? אשת השיחות שלי? אמא שנייה? אחות גדולה? אני יודעת שעל זה לא תוכלי להשיב.. לא בטוחה על מה מזה תסכימי לנסות, אם בכלל. מה שתרגישי. נורא קשה להחזיק תקוה, את יודעת? וא.ה. צודקת.. בסך הכל החיים שלי טובים+.. לא יודעת.. לילה טוב, וסליחה שהפעם ארוך כל כך לילך