לבד

נפרדתי מחבר שלי בתחילת הקיץ. היינו יחד רק חצי שנה אבל בשבילי זו היתה אהבה גדולה, והיה נדמה לי שגם בשבילו. עד שהוא החליט שהוא לא אוהב אותי יותר. גמרתי כבר לבכות ואני כבר לא מפנטזת שנחזור להיות יחד ואני שומרת מרחק ממנו. חזרתי ללימודים והכל נראה כרגיל. אבל אני עדיין מדוכאת ועדיין מתפתה לדבר על זה ובעיקר על זה שקשה לי. לחברות שלי כבר נמעס לשמוע מזה, ואני נורא נעלבת אפילו שאני מבינה אותן ובכל זאת אני מתרחקת כי אני לא כולה להיות עליזה לידן והן לא רוצות לשמוע שוב שאני מדוכאת. הפסיכולוגית שלי מנסה להגיד שוב ושוב שהגיע הזמן לסגור את הנושא ושאני צריכה למצא דרכים אחרות להיות מאושרת. אז גם איתה הפסקתי לדבר על זה. אני מרגישה שיושבת לי מועקה נוראית בלב. אני יודעת שכבר הגיע הזמן שהיא תעבור אבל היא לא עוברת. ולכולם כבר נמעס ממני. אני משתדלת להרגיש שהכל בסדר אבל זה לא עוזר. והיום פשוט זלגו לי דמעות באמצע השעור ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אני לא יודעת מה לעשות יותר.

שלום אמירה, אני יכול להבין שלחברות שלך נמאס לשמוע את הסיפור. הוא מאיים עליהן משום שגם אותן חבריהן או חבריהן האפשריים עלולים לעזוב. ככלל, אנשים יכולים לשאת דיכאון של אנשים אחרים בצורה מאוד מוגבלת, כי הדיכאון הוא הפרעה מאוד נפוצה שכל אחד מתנסה בה בשלב זה או אחר של חייו במידה זו או אחרת. חסרים לי עלייך פרטים מהותיים כמו איך את מצליחה בתחומי-חיים אחרים, מה היסטוריית הקשרים שלך עם בחורים עד כה, מה היחס של הורייך אלייך ועוד - לכל אלה נראה לי שהפסיכולוגית שלך אמורה להתייחס כדי להבין את המשמעות המיוחדת שיש לפרידה הכואבת מחברך ואת הסיבות לכך שקשה לך לסגור את העניין כפי שאת כותבת. בנקודה הזו תפקידה שונה מתפקידם של חברייך ואני מציע לך להתעקש לדבר על הנושא הזה איתה במקום להיסגר גם בפניה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני מצליחה מאד בתחומי חיים אחרים (לדעתי) אני תלמידה מצטיינת וחברותית למדי. יש לי הרבה חברות למרות שזה לא מרגיש ככה עכשיו. למרות שהפרידה היתה לי קשה מאד עדיין עמדתי בכל מבחני סוף שנה שעברה בהצלחה. ההורים שלי חסרי משמעות ולא נתן לדבר איתם על שום דבר וכך זה היה מאז ומעולם. אמא שלי מסוגלת להשתמש בכל דבר שהוא נגדי כך שאני משתדלת ככל האפשר לא לשתף אותה בכלום, פעם שעברה שחבר קודם שעזב אותי, אחרי זמן מה היא כעסה עלי שלא סידרתי את החדר בבוקר וצרחה עלי שלא פלא שמ. עזב אותי אם אני כל כך מסריחה (היא משתמשת במילים מאד בוטות). כך שעדיף שהיא תדע כמה שפחות. בכל מקרה היום אני גרה במעונות (ברחתי לאוניברסיטה רחוקה כמו שברחתי לפני כן לבסיס סגור בצבא) ולעיתים רוקות אני מדברת עם ההורים שלי באמצע השבוע. לגבי ההסטוריה שלי, תמיד זורקים אותי בסוף ותמיד זה לא הגיוני כי כל החברים שלי היו מאוהבים בי נורא ואז אחרי זמן זה עבר להם. בכל מקרה על זה דיברתי הרבה עם הפסיכולוגית שלי ובחשנו בסיבות האפשריות ובחרדת הנטישה שלי ובזה שאני לא מסוגלת להתנתק בעצמי ומחכה שיזרקו אותי היא טוענת שמאחר ואמרתי לחבר שלי שאיתי הוא בטוח לא יתחתן (עוד לפני שהכל התקלקל) אז בעצם רציתי להפרד ממנו. אני חושבת שפשוט ראיתי את הנולד. עכשיו היא טוענת שכבר הבנו הכל ושזה לא באשמתי ושאני כבר יודעת את זה והגיע הזמן להמשיך הלאה. ואני מרגישה ממש עלובה כשאני בוכה שוב על הנושא הזה אצלה, אז הפסקתי לדבר על זה. ונשארתי לגמרי לבד. בהתחלה דרך אגב גם לקחתי כדורים נגד דכאון שאמא שלי נתנה לי (היא רופאה) והם עזרו לי לישון אבל לא שיפרו לי את מצב הרוח אז בסוף הפסקתי. שום דבר לא השתנה.

אמירה כתב/ה: > > נפרדתי מחבר שלי בתחילת הקיץ. היינו יחד רק חצי שנה אבל בשבילי זו > היתה אהבה גדולה, והיה נדמה לי שגם בשבילו. עד שהוא החליט שהוא לא > אוהב אותי יותר. > גמרתי כבר לבכות ואני כבר לא מפנטזת שנחזור להיות יחד ואני שומרת > מרחק ממנו. > חזרתי ללימודים והכל נראה כרגיל. > אבל אני עדיין מדוכאת ועדיין מתפתה לדבר על זה ובעיקר על זה שקשה > לי. > לחברות שלי כבר נמעס לשמוע מזה, ואני נורא נעלבת אפילו שאני מבינה > אותן ובכל זאת אני מתרחקת כי אני לא כולה להיות עליזה לידן והן לא > רוצות לשמוע שוב שאני מדוכאת. > הפסיכולוגית שלי מנסה להגיד שוב ושוב שהגיע הזמן לסגור את הנושא > ושאני צריכה למצא דרכים אחרות להיות מאושרת. אז גם איתה הפסקתי > לדבר על זה. > אני מרגישה שיושבת לי מועקה נוראית בלב. אני יודעת שכבר הגיע הזמן > שהיא תעבור אבל היא לא עוברת. ולכולם כבר נמעס ממני. > > אני משתדלת להרגיש שהכל בסדר אבל זה לא עוזר. והיום פשוט זלגו לי > דמעות באמצע השעור ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. > אני לא יודעת מה לעשות יותר.