לא יכולה לעזוב את בית ההורים ולו לדקה

אני בת 21, בגיל 20 כחודש לאחר שחרורי מהצבא טסתי לעבוד בארצות הברית, טיילתי במקביל ונשארתי שם קרוב לשנה. גרתי לבד, בדירות עם שותפים. מאז שאני זוכרת את עצמי אני עצמאית מאוד. זה החל כילדה שמדברת מוקדם מאוד, הולכת מוקדם מאוד, מתקלחת לבד, מתלבשת לבד, הולכת לגן לבד (כשסבא עוקב אחרי לראות שהכל בסדר). לפני כחודשיים חזרתי לארץ, אחותי ואחי התאומים והיחידים התגייסו לצה"ל, שניהם לבסיסים סגורים. פספסתי את טקס סיום התיכון שלהם, ולא רציתי לפספס גם את הגיוס. החזרה ארצה לבית ההורים קשה לי מאוד. למרות שעל פני השטח דאגתי לשמור על הרמוניה מוחלטית, קשה לי שמתערבים ל יבהרגלי הכביסה שלי, בהרגלי האכילה, או בכל תחום חיים אחר. בנוסף לקשיי ההסתגלות שלי, מאז חזרתי ארצה נקלעתי לסיטואציה בלתי אפשרית. אני הבת הבכורה, אך גם הבת היחידה בבית. מעולם לא גרתי כאן לבד עם ההורים.האחים הצעירים שלי עזבו את הבית והשאירו אותו שקט ושומם. ההורים שלי לא מתקשרים בינהם, כשאבא חוזר בערב מהעבודה במידה והוא נשאר בבית הוא הולך ישר לחדר, ואמא נשארת בסלון. נתק תקשורת מוחלט מאז ומעולם, ולמען האמת עדיף שכך, כי כשהם מדברים זה תמיד נגרר לריב מיותר. בזכות שירותי הצבאי, ובזכות השהייה הממושכת שלי בקרבת ישראלים בחו"ל הכרתי אנשים מדהימים מכל רחבי הארץ. יש לי חברה שמזמינה אותי כל שבוע ליום-יומיים בדירתה בירושלים, ואני מסרבת לבוא, כל פעם בתירוץ אחר למרות שאני מאוד רוצה. אני פשוט לא יכולה להשאיר את אמא לבד בבית (אמנם עם אבא, אבל כבר הסברתי כמה שזה לבד). בנוסף, אני מתכננת להתחיל את לימודי האוניברסיטאיים באוקטובר הקרוב, מתלבטת בין מגוון האוניברסיטאות בארץ. אוניברסיטת תל אביב קרובה למקום מגורי, למרות שאוניברסיטת באר שבע מושכת אותי יותר עקב החיים החברתיים הקיימים בה. אני לא מסוגלת לצאת לערב אחד מהבית, בטח ובטח שלא לתמיד. (הרי אם אני אלמד באוניברסיטה רחוקה, לחזור הביתה אני כבר לא אחזור). אני מממנת את התואר שלי לכן כלכלית, אני לא יכולה לאפשר לעצמי מעבר לחיים עצמאיים. אני רוצה להשקיע את כולי בלימודים, לשמור על ממוצע גבוה, ואולי לקבל גם מלגות. אני לא מעיזה לחשוב על מעבר לדירה משל עצמי. אבל אני יודעת שזה טירוף שאני לא יכולה לצאת בערב עם חברות, לא יכולה להכיר אנשים. אני מרגישה נעולה בבית. לא יכולה להשאיר את אמא לבד. המצפון לא מניח לי. זאת בעיה ענקית, ואין לי למי לפנות. מה נכון לעשות? איך?

תעשי כמוני תיפרדי מההזיה האומניפוטנטית שאת אחראית להורייך זה קשה . אבל אפשרי. עם ליווי פסיכולוגי צמוד. אני עשיתי את הצעד הזה מאוחר יחסית בחיי, ושילמתי מחירים כבדים על אחזקת החלום האומניפוטנטי הזה לגבי ההורים. תשחררי ותשתחררי... בהצלחה

שלום לך, את מתארת את הדברים בצורה מאד דיכוטומית. או לבד-לבד, מגיל אפס, אל תתערבו לי-אל תגעו לי, או צמודה-צמודה, לא מסוגלת לעזוב את אמא ולו לערב של בילוי עם חברות. משהו בנפרדות לא הבשיל טוב והוא משאיר אותך בשתי אפשרויות: לבד לגמרי או ביחד לגמרי. אין לך מרחב פנימי לתנודות קירבה-מרחק שיש בתוך קשר. המלצתי - פני לטיפול, ענבל