סיפור אישי
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
הי לכן, ענבל וכולן, רוצה להקדיש לכן סיפור אישי מהחיים נראה לי שנוכל להפיק לקחים... אמא של חברה שלי היתה פסיכולוגית,הבנתי שהיא מאוד הצליחה. לא הכרתי אותה(את האם)באופן אישי. לצערי אימה של חברתי נפטרה צעירה ובאופן פתאומי, אחרי שהאם נפטרה חברתי קצת דיברה איתנו, וסיפרה על מה שמרגישה, ואמרה שמצטערת שיותר מהכל,לאמא לא היה זמן בשבילה, היתה יותר עסוקה בעבודה,בקליניקה, בקושי יכלה למצוא זמן לדבר איתה ביומיום...אולי כמה דקות ביום. ואפילו כשהאם היתה בחו"ל בחופשה היא לא התקשרה אליה ,כך סיפרה בכאב,אבל-הלקוחות כן היו בקשר... רציתי לאמר לה-אולי היית קובעת תור,בקליניקה,הרי למטופלים היה לה זמן,נכון? אבל זה היה אירוני מידי... חשבתי על הקולות שמושמעים כאן,שלמטפלים לא אכפת... שזה קשר שהוא "רק" תחליף הורי.... ש... וש... שזה לא באמת.... ונראה לי שזה קצת הצד השני של המטבע,לא? מה אתן אומרות? אדוה
היי אדוה, הסנדלר הולך יחף. וזה קורה הרבה. מכירה את זה מקרוב. ממש עצוב. ובסופו של דבר, אף אחד לא מושלם....
זו האמא שהיא זה באמת קשור לעובדה שהיא פסיכולגית..
מנהל פורום פסיכותרפיה
