ענבל???

קומי...הכל בסדר? טוב, אני כבר יודעת שהכל בסדר ושמחר תהיי כאן שוב, נכון? ותכלס, הפורום הזה הוא חתיכת תיק...אני לא מבינה איך הסכמת לקחת את זה... אני כאן, אכולת סרטים, לא יודעת מה לעשות, מתה ללכת אל מישהו שיגיד לי מה נכון ומה צריך לעשות. בקיצור, טובעת... נראה לי שפתחתי כמה עצים חדשים...אני לא בטוחה...ואני יודעת שאת עונה רק על אחד, אבל את יכולה לענות על כולם אפילו רק בכותרת, ריקה אפילו, כדי שלא יהיו מלא דורותי שיקפצו להם אדומים כאלו...אולי "ללא תגובה" לכתוב, שלא ייכנסו סתם. יש לי תחושה שאת תמצאי סיבה דינאמית לא להסכים... טוב, נחזור לישון, דורותי

הי דורותי, קמתי. וכל הכבוד על הבטחון שנרכש.. את בוודאי מכירה את הדיבור על 'פנטזיית ההצלה' מהצד של המטפל? נראה לי שייתכן שאת לוקה בה גם מהצד של המטופלת.. הציפיה להתפרק בטיפול ושמישהו יציל אותך - לא ריאלית. בטח לא בפסיכותרפיה שבועית במסגרת של לימודים אקדמיים ושתי עבודות + תיחזוק זוגיות.. אם באמת המשאלה שלך להתפרק ולהינצל מבראשית - לכי על ה'מרגרט ליטל' עד הסוף - אנליזה 4 פעמים בשבוע + אשפוז ברגרסיות הקשות.. ברצינות - בשביל רגרסיה אמיתית צריך מסגרת טיפולית שתאפשר אותה ותחזיק אותה. אחרת, נשארים רק עם הפירוק.. וזה לא טיפולי. בברכה,ענבל

שלום ענבל... טוב, די עם הרשמיות, אין לי כוח... לא ענית לי מה אני צריכה לעשות מבחינה אופרטיבית כדי להיות פחות מאוסה? יש רשימת אופציות בהודעה למטה...אני מוכנה לנסות ליישם. לגבי האנליזה...ביומיים האחרונים יצא לי להתייעץ די הרבה עם כמה חברות קרובות, שמבינות את מצבי. וקיימת מורכבות (כמה מפתיע...). הן ואני מבינות עד כמה הקשר עם המטפלת משמעותי עבורי וכמה פרידה ממנה היא מחשבה בלתי נסבלת עבורי. אבל, כולן גם מסכימות שמשהו לא עובד...אני כבר שנה כותבת הודעות בנוסח קשה לי להחזיק. גם מבחינה טכנית, המסגרת הנוכחית לא מצליחה להחזיק אותי כמו שצריך. אני כל הזמן דמיינתי שאם אני עוזבת את הטיפול אני לא ממשיכה לטיפול אחר (לעולם) וזה נראה לי מאוד מפחיד. ואם עם פעם בשבוע אני לא מסתדרת אז איך אני אסתדר בלי כלום??? ופתאום שלושתן הציעו לי (כל אחת בנפרד) לפנות למישהי אחרת, לעשות מעבר מסודר. ופתאום זה נראה לי כל כך קוסם...קשר חדש ונקי, לשים את הקשר הפוצע הזה מאחורי, מטפלת עם קליניקה יפה ומסודרת שאני יכולה לפגוש גם 3 פעמים בשבוע (בהנחה שיש לי כסף לזה) שתבנה אותי עד שאני אתחזק. פתאום ממש בא לי על זה, קצת כמו צעצוע חדש שפותחים...(כן, אני יודעת, הוא לא נשאר חדש ונקי לנצח...) אבל............. ויש אבל.......... אין מצב שאני עושה את זה. זאת נראית לי בגידה נוראית. היא אוכלת חרא ממני כבר יותר משנה ולא יכול להיות שאני אתסכל אותה ככה ויעזוב כשקשה בלי לתת לה אפשרות גם לראות את הצמיחה... אני יודעת, אני לא צריכה לחשוב עליה. אבל אני לא יכולה. אין טעם לכתוב לי את זה כי אני תמיד אחשוב עליה ואיך היא מרגישה ואיך היא יוצאת מהקשר איתי. ואני לא יכולה לדמיין שאני עושה לה דבר כזה... אבל את מבינה לאיזה מצב הגעתי? אני כבר לא יכולה לשאת את זה... באמת שהייתי שמחה הרבה שנים ובשנה האחרונה אני בן אדם אומלל, פתטי, נזקק, תלותי, עצוב, חסר כוחות, מפורק ואין לי עוד מילים לתאר את מצבי (ברור שיש מן ההגזמה בתיאור הזה, סה"כ אף אחד לא רואה את הצד הזה שלי חוץ מבן זוגי, המטפלת ואתן...) ואני הגעתי למצב שאני חושבת על לעזוב אותה למישהי אחרת!!! זה נורא מבחינתי... אם אני שמה את הצרכים שלי קודם זה הפיתרון הנכון עבורי. אבל אני לא יכולה לא להתחשב כלל ברגשות שלה, להגיד תודה ולהתראות ולתת למישהי אחרת "לקטוף את הפירות"...(בהנחה שאני לא עץ "עקר")... טוב, אז שאלה שנייה להיום- מה לעשות??? מכירה איך ילדים מציעים חברות? כן \ לא - תסמני את התשובה הנכונה...should i stay or should i go.... יש מצב שכתבתי את המשפט הזה גם לפני שנה...עצוב... תכתבי לי מה דעתך, ברור לי שהיא מסתמכת רק על הדיווח שלי, ושאף אחד לא יודע מה קורה בחדר חוץ משתינו וכו' וכו', אבל חשוב לי לשמוע מה את חושבת (ושאר הבנות גם!). בתודה מראש, עם הערכה כנה דורותי