המקום שלי,הקול שלי.

הי ענבל, מה שלומך? רוצה קצת לשתף, במה שמרגישה. רוצה להשמיע קול שהוא די חלש כאן. על הטיפול ועלי. אני כבר תקופה די ארוכה בטיפול. מעל חצי שנה... יותר מפעם בשבוע... בהתחלה הרגשתי בעיקר רגרסיה, מערבולת אחת גדולה, את והמטפל דחפתם,להישאר,להישאר,לא לברוח. זה לא פשוט,אחרי יותר מ2 עשורים, לצלול,להכיר,לגלות, לחוות שוב חוויות ראשוניות, לתת אמון, להתקרב. זה דרש השקעה:כלכלית,זמנית,משפחתית ועוד. אפילו הייתי צריכה לשלם מחיר בשביל זה.ולא כספי.הרבה יותר כבד. אבל אני מרגישה שעברתי איזה כברת דרך, שמשהו עמוק מתחיל להשתנות בי,מבפנים. במקום עמוק,פנימי. לא קשור בזמן,במקום,רק בי מבפנים. משהו התרחב,נהיה יותר יותר מאורגן. כאילו מתחיל להתבסס,להתיצב. שתילים ראשונים,רכים ענוגים. מה,באמת,ענבל,זה יכול להיות? מרגישה שזה עדיין ראשוני,בסיסי. אבל קורה.ברור לי שקורה משו. אפילו בעבודה כבר יותר טוב.יש לנו מנהלת חדשה,והיא הרבה יותר חמודה... וירד לי השבוע טיפול וזה לא ככ נורא...(): ענבל, למה זה מפחיד להשתנות? אולי זה מפחיד שזה יהרס? אולי החרדות והקשיים משרתים מטרה? באמת שמסקרן לי לדעת. כי אני רואה שהרבה שקשה לעשות שינוי. ואת יודעת מה, נראה לי שעוד יותר קשה להודות בו. היה חשוב לי לשתף. וגם עוד שאלה אחת, איזה צורך נראה לך שהמקום הזה,הפורום, ממלא לי? רוצה לנסות לספר למ שלי שאני שוהה כאן די הרבה.... ביי בנתיים, ובשורות טובות. אדוה.

הי אדוה את נורא צודקת בכל מה שכתבת. זה באמת תהליך לא קל. וארוך. אבל בגלל זה הוא עמוק כ"כ. והשינוי מתחיל ממקום מאד מאד פנימי. וכן, קשה להודות בו - מאותה סיבה שקשה לעשות אותו. זה מפחיד, שינוי. יש משהו נוח במוכר והידוע, גם אם יש לו מחיר כבד. כל הכבוד לך שבחרת בשינוי והמשיכי בדרך הזו.. נשמע שהיא עושה לך טוב. ענבל