ענבל..

היי... אני לא יודעת אם יש כאן מקום.. אבל אני כל כך כועסת עליה, אני לא באמת מסוגלת לכעוס עליה - וגם על זה אני כועסת. אני כל כך כועסת שהיא נתנה למצב הזה לקרות- שהיא המהות לחיי ואני לא מסוגלת לעזוב. אני כועסת שעד שאני מצליחה לגייס את הכוחות שבי ולספר לה משהו , היא פשוט לא זוכרת (ואני ממש צריכה לשחזר את השיחה כולה עד שהיא נזכרת - וזה כשיש לי את הכוח לעשות את זה ולא פשוט להעלב ולשתוק). אני כועסת שהיא אף פעם לא יודעת להגיד את המילים הנכונות , ושהיא מפרשת את המעשיים שלי בדרך כל כך לא נכונה. ואני כועסת כי יש לי מלא בעיות אחרות ואני כל כך צריכה אותה באופן שונה לגמרי ממה שקורה במציאות. ואני כועסת על עצמי שבלי ששמתי לב כל כך נקשרתי אליה ושאין לי כוחות ללכת משם ולהתחיל הכל מחדש במקום אחר. מתי הזיכוי שלי מגיע???

הי מ.מ. את מתארת סיטואציה לא פשוטה, שבהחלט מעוררת כעס. זה קשה שהיא לא מדייקת, קשה שהיא לא מבינה, קשה שהיא לא זוכרת. זה גם קשה שאת לא מצליחה לצאת משם. ענבל

מצד אחד אני כ"כ יכולה להזדהות עם התחושות ולהבין אותך, מצד שני רוצה להפנות את תשומת ליבך ל2 נקודות. 1. את כותבת שהיא אף פעם לא יודעת להגיד את המילים הנכונות. ובכלל עושה רושם שכל מה שאת כותבת ומרגישה זה תמיד תמיד תמיד כך. ואני שואלת : האומנם? היא אף פעם לא מדיקת, ואף פעם לא מפרשת נכון? ואף פעם לא בשבילך באופן שאת זקוקה לה ? 2.את כותבת שאת לא מסוגלת לעזוב אותה, ונקשרת אליה כ"כ. יש כנראה סיבה שאת כ"כ קשורה אליה. לא כך? נסי לחשוב, מה את כן מקבלת ממנה. מה כן טוב שם. מה בכל אופן מושך אותך לשם/אליה/ להמשיך. אני מניחה שהתשובות שתעני לעצמך הם בסופו של דבר יתנו לך את הכוח לעבור את הגל הזה הזה שמאים להטביע את הכל. בהצלחה, ממי שנמצאת שם לעיתים קרובות מידי. מיקי.

רע לי. כל המחשבות של נטישה של הטיפול , הפילו אותי לתהומות שלא ידעתי שקיימים. אני לא מסוגלת לעזוב, ואני לא בטוחה שאני מסוגלת להישאר (נראה לי שגם לה כבר אין כוחות אלי.. וגם לך?!). אין לי כוחות - ויש לי תחושה שאין אף אחד בעולם הזה שבאמת יכול להבין אותי. אני לא מצליחה לראות אפילו אור קטן בסוף המנהרה הזאת..