לענבל

להרגשתך,בזה שאת לא מפרסמת את ההודעות שיפעת כתבה אלי,על מי את מגינה ? (הייתי שואלת את אמא שלי למה היא עשתה את זה,אבל קצת פספסתי את המומנטום). ואיזה כיף, שוב פעם אני נשארת בתחושה רעה ושוב פעם מחבקים את אבא המסכן.(שממשיך לשלוח הודעות "מקסימות").איך אפשר לכבד דבר כזה ?

שלום דנה, לא אוכל להסביר לך את אמך, אוכל רק להסביר את עצמי. כשמישהו מדבר בצורה לא ראויה - הוא לא מכבד את עצמו. אם אני מגיבה לזה/מתייחסת/מפרסמת - אני כבר זו שלא מכבדת את עצמי. הפורום הזה יהיה מכובד ותהיה בו תרבות דיבור, כי הפנים שלו זה הפנים שלי ואני, את עצמי, מכבדת. אני מאמינה שכמו שאני בוחרת מה ייכנס לפורום ומה לא, אנחנו גם יכולים להכניס לנפש שלנו רק מה שאנו מכבדים ומוצאים אותו ראוי להפנמה ולהתייחסות. בברכה, ענבל

לענבל תודה על ההסבר. ולא כל כך נעים לי להיות על הקצה,אני מבחינתי בוחרת לעשות כמה צעדים חזרה פנימה.אני גם חולה עם חם וגם הבן שלי,אז יש לי מספיק בלאגן לבד. ומבחינתי המשפט בשיר שהכי דיבר אלי הוא: "בורא לו עולם במגרש הפרטי, כשהוא משחק המשחק אמיתי" וללמוד לבחור מה מאפשרים שיכנס פנימה להפנמה והתיחסות,זה אכן משהו חשוב עבורי,לא רק כאן,גם עם אבא.בנתיים זה עוד לא כל כך מצליח. בכל מקרה מבחינתי הסיפור נגמר. דנה

הי דנה, התוקפנות כאן היא לא של אבא שלך, היא של משתתפת אחרת שאת יכולה לבחור להתרחק, להתעלם, לא להיות בקשר. זאת שלא כמו בקשר עם אחד ההורים. ולכן הטרגדיה הנוכחית היא שונה. את צריכה להבין שהתוקפנות כאן היא לא שלך ולא קשורה אלייך, זה רחוק ממך אלף שנות אור. זה שלה ולא שלך. גם התוקפנות של אבא היתה שלו ולא שלך, אבל אז לא היתה לך ברירה, הוא אבא שלך והיית ילדה. עכשיו את יכולה לבחור להילחם, אבל להילחם על מה? על לחנך מישהי אחרת שלא קשורה אלייך? על צדק? לי יש תחושה שאת נלחמת על מנת לעשות תיקון עבור עצמך, אבל זה לא התיקון הנכון ודרך המלחמה הזאת התיקון לא ייעשה, ואני מרגישה שזה גובה ממך כל כך הרבה אנרגיות. אני יודעת שלהגיד מהצד זה קל, וגם אני מצאתי את עצמי בסיטואציות כאלו בפורום, וממקום של נסיון, זה כל כך מיותר. הייתי עסוקה בזה בכל מעודי, באמצע הלימודים הייתי בודקת את המייל וזה היה מסעיר אותי ומפריע לי להתרכז לאורך כל היום. אני מכירה את המימד הממכר של ההתנצחויות האלו, של "יריבות אחים". אבל אין כאן אחים, יש כאן קשרים שהם נטו מבחירה. וחוץ מזה, אני מקווה שכל מה שקורה כאן לא משפיע עלייך יותר מדי. אני מרגישה קצת רע שאולי זה התחיל בגלל הצורך המטומטם שלי להפוך לכחולה...אבל כן עשה לי טוב לקרוא שהיה חשוב לך לא לתסכל אותי, שראית אותי ועשית למעני. עצוב לי לראות אותך נפגעת ועצוב לי לחשוב שמה שקורה כאן מעציב אותך. בתור בת לאמא דיכאונית מייד קופץ לי לראש איך להצחיק ולשמח...איזו הצגה לעשות כדי לעורר את מי שסביבי...אבל מאמא כבר למדתי שזה לא ממש עובד, אבל קשה לי עם חוסר האונים מול העצב. ואני לא מוצאת משהו מצחיק להגיד... אה, אני יודעת! http://www.youtube.com/watch?v=WRs-pSp75bE (את חושבת שענבל בודקת שזה לא פורנו לפני שהיא מפרסמת???) ועוד משהו- http://www.youtube.com/watch?v=n9HoZSZbSVg זה סרטון של מבחן המרשמלו, שנמצא כאחד המנבאים המרכזיים של הצלחה אקדמאית ועוד מדדים אחרים...והוא תמיד נורא מצחיק אותי...זה ואנשים נופלים... מקווה שלא תהיי עצובה, דורותי