.................................................:

שלום ענבל וכל מי שקורא/ת כמובן, אני לא רוצה להיות כזו צרת עין, ובכל זאת חוסר הסימטריה הזו במפגש ביני לבין איש המקצוע, הכמיהה חסרת הכבוד העצמי שלי לאיזשהו קשר בלתי אפשרי איתו (רוב הזמן אני מתביישת בעצמי בטיפול הזה), למול הגישה המקצועית המתנשאת משהו שלו, הדרישה בתוקף המעמד והתפקיד שאני אחשף לגמרי ואשאר בלתי מוגנת, מול הרתיעה שלו מכל שאלה הכי קטנה ושולית שלי שקשורה בו כאילו שהתחום הפרטי שלו הוא קודש הקודשים, ולעומת זאת ובניגוד גמור אצלי הכל פרוץ, אין שום דבר שאי אפשר לנבור בו. בתכלס, אין שום הדדיות. בחוויה שלי הוא נותר לגמרי בלתי מושג, סגור בתוך עצמו, ואולי כך גם אני, לא יכולה לתת את עצמי. אין קירבה, ואם יש כמו שהוא אומר שהוא מרגיש לפעמים, זה בראש שלו ועל אחריותו בלבד ולא במציאות המשותפת שלנו (לא נעים לי לפגוע בו אז אני לא מתווכחת), אולי בכלל אין דבר כזה מציאות משותפת, כל אחד רואה משהו אחר . זה לא שהוא לא אמפטי, או שאני חושדת בכוונות שלו (אני קצת חושדת אבל לא בגלל זה החלטתי לגמור עם הטיפול הזה), פשוט נראה לי שהכל זה מראית עין (בטח בבית שלו הוא משפיל את אישתו ומרביץ לילדים שלו, פעם העלתי בפניו את התהייה הזו, לא הייתי צריכה לעשות את זה, זה לא היה יפה מצידי, הוא כמובן הגיב במקצועיות הראוייה) אני כל הזמן בציפייה למשהו רע שהוא יעשה או יגיד, אז שיגיד או יעשה כבר וגמרנו, אין לי עצבים כבר לכל השטויות הצפויות שהוא כל הזמן אומר, אני קוראת כאן בפורום וחושבת שאולי כולם הולכות לאותו פסיכולוג/ית, לכולם יש בדיוק את אותם אמירות. נו באמת! אנשים אינטילגנטים שעברו את כל הבחינות לא יכולים להיות קצת יותר מקוריים?( אם ימנו אותי לאחראית על הנושא אני יוסיף קריטריון של מקוריות, כי המצב היום מבחינת המקוריות של אנשי המקצוע על הפנים). (קשה לי להאמין לזה אבל פתאום תוך כדי כתיבה קיבלתי איזו תובנה: אולי אם הוא היה מתנהג אלי בצורה גועלית הייתי נרגעת? מפסיקה לפחד?

אני אגיד משהו שענבל בטח לא תאהב לשמוע. החוויה שלך כ"כ מוכרת עד כאב, ומתוך סטטיסטיקה פרטית של המון אנשים שאני מכירה זה המצב של חוסר שקיפות שבקלות גולש לפסים של חוסר הגינות. דווקא בעידן שהפטריארכליות הולכת וגוססת קמה לה תרבות אלטרנטיבית של חוסר שויוניות עד כדי עריצות בתוך חדר הטיפול- ואיזה שהיא דרישה חצופה שהמטופל יקבל כביכול את הכללים האלה. עכשיו ברור ענבל- מתי חוסר השויון הזה מושכל ומתי יש בו אופי של ניצול כוח, או חיפוי על חוסר מקצועיות, חוסר עניין וחוסר יכולת לחוש באמת את האדם שממולך. ההיררכיה הזו מהווה חומת מגן עבור מטפל שלא חושף את רגשותיו ומקבל לגיטימציה לעבוד באופן מכני של ניתוח ללא הרדמה. בעיני סאשה גם אם זה נשמע הכללה גורפת וקיצונית- יש בתחום הטיפול הנפשי הקונבנציונלי (פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים למיניהם העובדים בשיטות הדינמיות) מעט מדי מטפלים טובים. רובם בעיני או בלתי יעילים או מזיקים ואני בטוחה שכל אדם שהלך לטיפול עבר דרך איזה מטפל כזה שגרם לו להצטער על שבא. זו בעיקר תוצאה של איזה אתוס שנבנה עם השנים סביב המקצוע ולא בהכרח היעילות שהוא מתיימר להביא.

אין לי כל כך הרבה ניסיון בתור מטופלת, אני חושבת שיש בעייתיות רבה בשיטה בעיקר חוסר הבהירות או היעדר פרוצדורות קבועות כמו ברפואה למשל. יחד עם זה יש היגיון או רציונאל. אולי התהליך קצת דומה לאמנות, שלוקחת חומרים מהמציאות ויוצרת או מתיימרת ליצור משהו חדש, גם הפסיכולוג אמור ביחד עם המטופל ליצור איזשהו שינוי בחומרים שקיימים, אולי כמו באמנות יש מעט מאוד יוצרים גאונים. צורת הטיפול הזו יוצרת תלות שגורמת סבל, מתי זה משרת את המטופל, ומתי זה מיותר? ובאמת איך או לפי מה נמדד מטפל? ללכת לטיפול זה בהחלט לקחת סיכון. אני קוראת כאן בפורום שיש אנשים שהפכו את ההתייעצות/תמיכה לדרך חיים. הטיפול הדינאמי , זה קצת כמו בדת, יש לו מאמינים ויש כופרים, הכי גרוע זה להיות מאמין שוטה, כמוך גם אני חושבת שכל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו.

שוב שלום אני מסתייגת מהדברים שכתבתי. להגנתי אני רוצה לומר שהיה לי שבוע נוראי ביותר, זה התחיל מהאמא הפסיכית ההיא ביום רביעי שעבר מה שהיווה טריגר ודיברתי על אמא שלי, אני לא רוצה לכתוב מה הקשר, ועל הדברים שקרו בעברי, כי זה לא מתאים לשום פורום, א"כ הלכתי הבייתה, כל השבוע הרגשתי כמו חייזרית, איבדתי כל מיני דברים הרגשתי ממש רע שאני הולכת להשתגע, והאשמתי את המטפל והטיפול כמובן שהורס לי את החיים. למי שמכירה את ההרגשה של הדראליזציה אז זה מה שהיה לי כל השבוע. הכי מוזר שבכלל לא חשבתי על הסיבה כי הייתי כל כך מבולבלת. אז באתי לפגישה והוא הזכיר את הפגישה הקודמת את אמא שלי ואז הכל התחבר. לפעמים הוא לא כל כך טיפש, אפילו קצת מקורי.

לסשה, מה, את כתבת את זה? חשבתי שזו sasha... כלומר, מישהי אחרת לגמרי.. דווקא בסיום הודעתך הראשונה, עוד לפני ההודעה השניה, המפוכחת, טמון הרבה מהעניין שאיתו קשה לך. אני לא חושבת שאת מבקשת סימטריה. אני שומעת שאת מבקשת לראות בו אנושיות ולא רק מקצועיות. אני מאמינה שאם תסתכלי טוב, תמצאי כזו. ענבל