גם אני כאן!!!

ענבל, גם את וגם אני כאן- חוויה של תאומות... נראה שיש לך יום עמוס אז לא אכביר בשאלות ותהיות. רק אדרוש תשומת לב ואשאל שאלה אחת בלבד- מה את חושבת על האופציה להיות מטופלת פעם אחת בשבוע בציבורי ופעם שנייה בפרטי? זו בכלל אופציה שמותרת מבחינה אתית? יש כאלו שעושים את זה? מה את חושבת על זה? בתודה מראש, עם הערכה רבה, וכבוד כנה, ואמונה מלאה, דורותי

הי דורותי, אכן אלגנטית, הפניה שלך בכותרת.. הרעיון שהעלית בהודעה זו לא אתי , לא מציאותי ומהווה עוד הזדמנות מצוינת לפיצול. ובאשר לשאלה ממקודם - לצרכי ויסות , החזקה והכלה במצב רגרסיבי יש צורך במפגש של יותר מפעם בשבוע, לעיתים יש גם צורך בתרופות. ענבל

אוף...חשבתי שזה יפתור לי את הבעיה... האמת שחסרים לי פיצולים, אפשר לקחת מזה את הצד החיובי... אז מה אני אמורה לעשות??? אם אני אחזור לחתוך את עצמי אני אקבל 2 פגישות בשבוע...אבל זה נראה לך הגיוני שאני אעשה את זה??? אני אתקשר אליה מחר ואדרוש עוד! ואם היא לא תסכים אני יתאבד!!! זו דרך מצוינת להשיג אמפתיה... אם אני לא יתאבד, אני אעדכן מחר... דורותי

קומי!!! את יכולה שוב לשבת לידי? נראה לי שאפשר להסיק ממה שקורה כאן שאני אכן במצב רגרסיבי, לא מוכלת, לא מוחזקת ולא מווסתת. צריך להיות חד עין, אבל אם בוחנים בקפידה ניתן לראות כי זה המצב. השאלה מה עושים לנוכח הקשיים והאילוצים הטכניים? אפילו אם אני אחתוך את עצמי כל יום ובתחנה יסכימו לטיפול פעמיים בשבוע, היומיים הנותרים שהיא נמצאת בתחנה (היא רק 3 ימים שם) הם ימים מלאים של לימודים. והשנה השיעורים כל כך מעניינים שבשום אופן אני לא אבריז באופן קבוע. כך שלא משנה מה מצבי ומה המדיניות בתחנה אנחנו נישאר פעם בשבוע. מצד שני, אני מממממממממממממתתתתתתתתתתחחחחחחחחחחחררררררררררפפפפפפפפפפפפפפנננננננננתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (מתחרפנת) ואני מחזיקה ומחזיקה את החרפון ומתי שהוא זה יתפוצץ.... אני באמת מנסה להילחם במצב הזה ויוצרת לעצמי סדר יום יחסית מובנה ומלא בפעילויות, אבל אי אפשר להימנע לחלוטין מ"שטחים מתים" ובהם הנפילות קשות. האם לחזור לסמם את עצמי בכדורי הרגעה??? הפסיכיאטרית הציעה תוסף של מייצבי מצב רוח...היא קצת מודאגת ממצבי האופוריה שהיו לי שהתמלאתי באהבה כלפי כל העולם...בנתיים לא שינינו אבל אחת התופעות לוואי של הכדורים יכולה להיות מאניה אבל בצורתה הקיצונית והפסיכוטית. והקטע האבסורדי הוא שאני מתה שיהיה לי התקף מאני ואפילו שיהיה פסיכוטי. אני שוקלת לקחת יותר מהכדורים כדי לגרום לזה. הכל עדיף על המוות הזה שאני נמצאת בו. טוב, זה לא מוות...במוות יש משהו רגוע ושלו, בי אין. אני ברצינות שוקלת או לסיים את הטיפול, או לעזוב את התחנה ואז באופן פרטי להגיע אליה פעמיים בשבוע...אבל זה כל כך הרבה כסף, ואין לי כסף, ואני סטודנטית...גם אם היא תעשה לי את המחיר הכי זול שאני יכולה לדמיין שהוא 400 ש"ח לשתי פגישות שבועיות, זה יוצא 1600 בחודש!!! זו המשכורת שלי כרגע...(לא כולל מילגה ועוד עבודה) אבל עדיין זה אומר להכניס את עצמי לחובות רציניים. והמרפאה מאפשרת עוד שנה של טיפול בחינם...זה לחסוך 1600X 12...בבוקר אני אחשב כמה זה באמת. אבל הרבה... מה את חושבת ענבל? זה שווה את זה כרגע? שווה נגיד לקחת הלוואה של 20000 מהבנק לממן שנה של טיפול אינטנסיבי ומחזיק או שגם זה לא יספיק ויהיו קשיים ומלחמות ואז אולי עדיף להישאר במתכונת הסבל הנוכחי? ואולי כדאי להתאבד? זה יחסוך גם כסף וגם כאב (לי)... אני כותבת את זה הרבה אבל לדעתי התאבדות זה אחד הדברים הנוראיים והמזעזעים שאפשר לעשות וקשה לי לשמוע אפילו סיפורים על זה. למרות שתמיד הכי נורא וקשה זה להורים ובמקרה שלי אני בטוחה שאבא שלי יהיה מאוד עצוב אבל הוא יתגבר וימשיך הלאה. זה לא ישבור אותו. עיסקה שתתפוצץ תשבור אותו, אבל משהו שקשור באנשים לא...אני יורדת עליו הרבה לאחרונה...לא נעים לי...אז אני רוצה לציין שאני גם אוהבת את אבא שלי והוא אוהב אותי, ולפעמים אף יודע להראות את זה, והוא נתן לי המון והוא בסך הכל בן אדם טוב (תלוי מאיפה מסתכלים) ואני אוהבת אותך אבא!!! אבל אי אפשר להתייחס לדרך הפעולה שלך ללא הומור שמפיג קצת את הכעס...(למקרה שהוא קורא את הפורום אני פונה ישירות אליו). איך הגעתי לדבר על אבא שלי??? טוב, נחזור לטיפול...מה את חושבת? פתאום אני עייפה שוב...מהר מהר לא לפספס את הגל... לילה טוב דורותי

ואני באמת ומאוד מצטערת על ההצפה בהודעות. אני ממש לא לוקחת את זה כמובן מאליו. אני מקווה שזה יוכל (שאני יוכל) להירגע במהלך השבוע. אז מצטערת ותודה נכון שאין טעם בכל ההתנצלויות האלו אם אני חוזרת על ההתנהגות הזאת כל פעם? או שיש טעם? אם תציבי לי גבולות נוקשים אני גם מאוד ייפגע אבל אני גם אפסיק. גם מר וגם מתוק... דורותי