מעידה

לענבל, קשה לי...מותר לי למעוד השבוע ולכתוב ביום זוגי? גם ככה הייתי מחכה לאחרי 12 ואז כותבת אז מה זה משנה... אתמול שלחתי לה מייל מדוכא (ולא כועס) והיא הציעה שנדבר ונעניתי להצעה. אז דיברנו בטלפון. אני מרגישה חרא עם עצמי שאני נכנעת לצורך שלי בה ושאני לא מצליחה לשמור את הכעס וההתנגדות יותר מיום יומיים, זה טוב או רע? בכל מקרה, ברור שחזרתי לאהוב אותה, אבל זה גם מעציב אותי, כי אני רוצה להרגיש תמיד כמו שאני מרגישה כשאני מולה. אבל אני אתרכז ביש ולא באין. אבל תעני לי ברצינות ובכנות (ואולי תפתיעי אותי...), זה לא פתטי שאני לא מצליחה לשמור על הכעס? שלא משנה מה היא תעשה, אני כל כך זקוקה לה שמייד אני אבקש את עזרתה בהתמודדת עם פגיעה, אפילו כשהיא יצרה את הפגיעה? זה לא הזדהות עם התוקפן??? סתם... זה לא פתטי שאפילו פעם אחת אני לא מסוגלת לעשות לה דווקא? מבחינתי זה יהיה מזה רגע של חוזק אם אני אצליח לוותר על הנזקקות למען ה"ערכים" שלי ולהיות יכולה לכעוס מבלי להזדקק. זה יהיה הישג אם אני אצליח? אבל חוץ מזה אני אוהבת אותה...אולי באמת אכפת לה ממני? למרות שאני לא העליתי את הביטול שלה היא התנצלה על כך כמה פעמים ועל אף שכל רדרי הדחייה פעלו, זה נשמע אמיתי, והאמנתי שבאמת חבל לה שהיא לא יכלה להגיע. אני מרגישה שאני צריכה חיבוק...ממישהו...אני מתגעגעת נורא לאמא שלי. אני רוצה אותה בחזרה. ענבל, את מאמינה בחיים שלאחר המוות? הלוואי שיש, הלוואי שמתי שהוא אני אפגוש אותה שוב ואוכל לחבק אותה חיבוק ארוך ואוהב, חיבוק שלא זכור לי שחיבקתי אותה לפני מותה. ואני אוכל להתנצל, ולהגיד שאם זה היה קורה עכשיו הייתי עושה הכל אחרת. הייתי תופסת טרמפים מצידי לבית חולים גם אם אבא שלי לא מוכן להגיע. לא שזה היה מציל אותה, אבל החודשים שלפני המוות לא היו כל כך בודדים. ענבל יש לך ילדים? אם כן, אם היית חולה, היית מעדיפה שהם יטפלו בך וכל הזמן יהיו איתך או היית מעדיפה לראות שהם מתפקדים ומתקדמים בחיים שמחוץ לבית? לאמא שלי לא היה לא את זה ולא את זה... אני הנורמאלית במשפחה...הזוי אה? אבל אחיי הגדולים היו ממש מופרעים והיא מתה מבלי לראות אותם מסתדרים, בלי סמים, בזוגיות בריאה, עובדים... וגם אף אחד חוץ ממני לא היה פנוי לטפל בה כמו שצריך. וכמה אני בגיל 14 יכולתי לעשות וכמה יכולתי להבין את מצבה של אישה בת 40 שגוססת. אני יודעת שאי אפשר היה להפוך את תהליך הגסיסה למשהו טוב וחיובי, אבל מה שהיא עברה היה בלתי נסבל... בימיה האחרונים, תחת השפעת המורפיום היא אמרה שאנחנו כבר מחכים שהיא תמות, שנמאס לנו ממנה. אוף, הכל היה כל כך נורא. אני נורא מוצפת וצריך לעצור את זה... ענבל, אפשר מילים חדשות? ביומיים האחרונים גמרתי את כל מה שהיה... אוף, אני כל כך רוצה חיבוק. אני רוצה חיבוק ממנה אבל אני מפחדת מחיבוקים ואני קופאת. זה לא יהיה מוצלח... אם אני אפגוש אותך ברחוב את תתני לי חיבוק? או שתיבהלי? ואולי פתאום תגלי שאני גבר בן 40??? ועוד אחד שקורא לעצמו דורותי.. מה אני יכולה לעשות כדי לצאת מהמצב רוח? האמת שיש לי מלא תשובות לכך, יש המון דברים שאני אוהבת לעשות. אבל הבעיה- שאין לי כוח לעשות שום דבר, וגם לדבר עם חברים אין לי כוח. מה אפשר לעשות כדי לצאת מהמצב רוח שלא כולל קימה מהספה בסלון או תקשורת עם המין האנושי? יש את החתולים...יש את הפורום...ספרים...קסנקס... אפילו אוכל אין לי כוח להכין לעצמי...טוב, קניתי ספרים חדשים היום, אולי הם יהיו מרתקים וזה ישמח אותי... להתראות בנתיים, דורותי

זה לא אני, אבל דיברתי עם דורותי והיא אמרה שהשבוע בא לה לכתוב גם היום... היא אמרה שבגלל שהבריזו לה השבוע אז אולי מותר לה להיות מוצפת ולא מוחזקת... אז מה את אומרת ענבל? היא אמרה לי לשאול אותך... תודה, זולת עצמי