עצב

כל הזעם התחלף בעצב...אני מאוד עצובה, אני מרגישה ננטשת. הביטולים האלו מזכירים את המציאות שמחוץ לבועת הפנטזיות. ובמציאות היא רק המטפלת שלי וכל דבר שקורה בחיים שלה יכול למנוע ולסיים את הקשר הזה. בשבילי היא כל כך הרבה ולי אין שליטה על הקשר הזה. אני כלום. אין לי שום ערך. אני שם ביומן שאפשר למחוק ולבטל. אני מגזימה בתחושות שלי? את תמיד אומרת שהתחושות לא משקרות. ואני מרגישה כלום. קרצייה מוצצת דם, מטרד. אין לי כלום בעולם ואני בודדה. החיים שלי הם מלחמת קיום, ברגע שאני לא אלחם כל מה שמסביבי ייעלם. אין אף אחד שיילחם עלי. חוץ מבן זוג שלי אבל אני צריכה יותר מרק זוגיות. אבל הוא היחיד שבאמת אוהב אותי וילחם עלי, אבל אני כבר לוקחת אותו כמובן מאליו וזה לא מספק אותי. אין לי שום גב בעולם, לא פיזי, לא כלכלי ולא רגשי. נמאס לי להילחם ואני רוצה למות. אני כמו טנק בשדה קרב שנע ומתקדם ונלחם באויבים החיצוניים אבל בתוך הטנק כל החיילים רבים אחד עם השני. אחד רוצה לישון, אחד להילחם, אחד רוצה להשתכר ואחד שרוצה לצאת מהפתח העליון לרסס לכל עבר ולחטוף עשרות קליעים שיחררו את גופו ויגאלו אותו. גם עכשיו אני רוצה להתקשר ולשתף אותה בכל התחושות האלו ומצד שני אני רוצה להבריז שבוע הבא ולא לענות לה ומצד שלישי אני רוצה להתאבד. ולא ענית לי על השאלות מלמטה.גם כאן כדי לקבל תשובה אני צריכה להילחם ולהזכיר ולנדנד. אני ממש מדוכאת. אני לא מפסיקה לבכות. אולי כדאי לחזור לקסנקס? אולי זה כי הפסקתי? אין שום התקדמות, אני מרגישה חרא... אשת העדש חזרה... אפשר אמבטיה של אמפטיה? תודה, דורותי

הי דורותי, אכן, זה עצוב וקשה. אבל לא ננטשת. יופי שביקשת פגישה חלופית. היא גם ניסתה להיענות ולהציע שיחת טלפון. כמה חבל שהידיים המושטות של שתיכן לא נפגשות, אבל יש חשיבות גם להושטת הידיים ההדדית הזו. את מוזמנת לעיין שוב במחסן המילים שלי אלייך מלמטה (באלה ששמרת לך ולא תרמת..) ויש לך גם כמה מילים טובות מ –ממממ יאללה ביי. החזיקי מעמד, הסערה עוד מעט תשכך.. ענבל

קשה לי לשמוע אותך עצובה. רציתי לומר לך שלעניות דעתי זה מאוד תלוי במטפלת. האם היא מאפשרת תלות או לא? מניסיוני כשהמטפלת לא מאפשרת את המקום הרגרסיבי הזה ומדגישה במעשים שלה, באופן הלא מדובר, שאתן ישויות נפרדות, אזי משם צומחת האוטונומיה. ברור שבהתחלה יהיה מאבק, כי זה הסיפור שאת מספרת לעצמך - "אני התלותית הרגרסיבית שכל כך תלויה באחר", אבל לאט לאט, את שחררי את רסן התלות ותרגישי נפרדת, בלתי תלויה. וכמו שאמרתי לעיל, זה מאוד תלוי בסוג המטפלת. אני כלעצמי מרגישה שאני גדלה בטיפול, שאני מפתחת אוטונומיות, אם כי, המקום הזה מפחיד, כי העלילה שלך היא עלילה שאת מחזיקה בה רוב חייך, אבל חסרה אותה דמות, שתבוא ותשנה את הסיפור, תאפשר מעקפים, מילות חיבור שונות, פיסוק אחר, תחביר שונה, מילים אחרות, מטפורות ודימויים שמעולם לא השתמשת בהם בקשר לעצמך. אזי את גדלה...

הי דורותי, אפשר לשבת על ידך עד שהסערה תישכך? אני כל לך מבינה ,כל כך. זה מתסכל ועצוב. אבל הנה אנחנו כאן לידך ואיתך. זה מנחם במקצת? מקוה שיבואו זמנים בהם תרגישישמותאמים אליך... וגם-מכירה את ההרגשה שאין גב חוץ מביו הזוג. זה בהחלט לא פשוט... אדוה