עלובת החיים

היא ביטלה לי את הפגישה מחר. אני עכשיו מתלבטת אם להרגיש שאין לי טעם לחיות יותר, או לכעוס על עצמי איך הגעתי למקום העלוב הזה, ומיהי בכלל שאני כל כך מחכה לפגוש אותה, ולהגיד לעצמי שאני לא צריכה אותה ולא אף אחד אחר, ואני שונאת את כולם. למה זה מגיע לי? אני תמיד מגיעה לפגישות שלי, כל השנתיים האלו לא הייתי חולה. למה זה נראה למישהו הגיוני שאני אהיה שבועיים בלי טיפול??? אתן רואות כאן כמה אני מוצפת... אני שונאת אותה, אני מצטערת על זה שהתחלתי בכלל את הטיפול הדפוק הזה. אני לא רוצה לחזור לשם יותר. היא בכלל לא קשובה לצרכים שלי. לא אכפת לה מזה שאני תלושה ותלויה בין הפגישות. אני לא חושבת שהיא סתם ביטלה, אני מבינה את זה, באמת, אבל עדיין בא לי לכעוס כי אני מאוד מאוכזבת. ואני מתוסכלת שאני בכלל בעמדה הזאת, של כל כך לחכות למשהו שהוא כל כך שולי בחיים שלי. בכלל, שהרגשות שלי יהיו כל כך מושפעים מדמות שהקשר איתה כל כך מוגבל, כל כך טכני וכל כך מנותק מהחיים האמיתיים. אפשר לצאת בהצהרה גורפת גם אם ברור לכולם שלא אעמוד בה? אז אני עוזבת את הטיפול הזה! אני לא אענה לה אפילו יותר! לעולם! אני לא שמה עליה, היא כלום בשבילי!!! זהו, אני לא צריכה אף אחד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מונותי

הי דורותי, קודם כל - באסה שהתבטלה הפגישה. צודקת לגמרי, זה לא צריך לקרות הביטולים האלה. אבל לפעמים זה קורה. וזו בדיוק ההזדמנות להתמודד. א) לא לפצל - לא לשנוא אותה ולא לשנוא את עצמך. ב) לא לפצל - לא להרגיש עלובה ותלותית כשלפני עץ ורבע מכאן הרגשת בהתקדמות ובטוב. ג) אם את זקוקה לה בטרם יחלפו שבועיים, נסי להתקשר ולבקש פגישה חלופית במקום. קחי בחשבון שאולי לא יתאפשר , אבל שזו הדרך הבוגרת בה את דואגת לעצמך ומבקשת את מה שאת זקוקה לו (הנה רמז לגבי ההבדל בין היזקקות לתלות מהשאלה למטה). בי, איתך, ענבל

א. כן לפצל! אני שונאת אותה, על עצמי אני כועסת שאני תלויה בה ומחכה לה. ב. כן לפצל! אני עלובה ותלותית כי כל ההתקדמות שלי וכל מי שאני והמצב רוח שלי ואיך שאני מרגישה תלויים במדד חום הגוף של הילדים שלה. ג. ניסיתי. היא שינתה את הימים שהיא עובדת והיום שהיא הציעה לי זה יום לימודים ואני לא מתכוונת לוותר על יום שלם בשביל שעה אחת של שקר ואשליה. והיא כל הזמן מציעה לפצות אותי בשיחות בטלפון, זה מזה לא אותו דבר! זה אפילו לא מתקרב לדבר האמיתי. יש לי מספיק אנשים לדבר איתם בטלפון, אני לא צריכה אותה גם בשביל זה. נמאס לי! גם לפני שלושה שבועות היא ביטלה והיתה עוד פעם לפני חודש חודשיים. אני צריכה יותר מפעם בשבוע ולא יכולים לתת לי, אז לקחת ממני שוב ושוב גם את הפעם בשבוע? זה טיפול של חסכים, של מניעה ושל תסכולים. ושוב, באמת אני מבינה שהיא באמת לא יכלה להגיע ואין מה לעשות עם זה, אבל זה עדיין מאוד מאוד מעצבן אותי, במיוחד שזו פעם שנייה בחודש. אני זועמת ובא לי לרטש את עצמי. ונמאס לי להיות הבוגרת והדואגת, גם היא צריכה לראות את הצרכים שלי. ובאמת אני לא מתכוונת לוותר כל פעם על דברים שחשובים לי בשביל הפגישה, בשביל זה בדיוק יש יום ושעה קבועים. זהו, שבוע הבא אני הולכת להבריז לה בלי להודיע בכלל!!! בכל השנתיים האלו רק פעם אחת ביטלתי באמת מתוך כעס והודעתי על כך יום קודם. הפעם אני הולכת להגשים את חלום חיי, התנגדות קלאסית...בלי להודיע, בלי אפשרות למנוע את זה לפני שזה קורה, בלי לדבר על זה, כי זה לא חשוב לי!!! זה לא משמעותי ואני לא צריכה את זה! אני אשן עד מאוחר ואולי אפילו לא יענה!!!!!! זה באמת חלום חיי...והפעם אני אצליח. מה שמעצבן שכל העצבים האלו גורמים לי לרצות לחזור לקחת את הקסנקס, גם כי יש לי תחושה שאני הולכת לחתוך לעצמי את הצורה בקרוב. אבל הגמילה היתה כל כך קשה וכל כך התאמצתי וחבל לי להרוס את זה. טוב אני אקח את הSOS ולא את השחרור המושהה. תכלס כבר לקחתי אחד היום...ותראי איזה זעם... אני פשוט עצבנית. דורותי

את הרי לא אשמה... יש מציאות, יש נסיבות.... היא לא הציעה משהו חילופי? (טוב, אולי היא חיה טוב בכל זאת...) ואם היא לא הציעה אז תציעי את לעצמך משהו חילופי (סרט? הצגה? סטנד אפ? בילוי עם חברה שלא ראית הרבה זמן?) תחשבי "לפנק לפנק" כמו בפרסומת... לסיכום, אני מכירה את המקום הזה טוב טוב. אבל בכל זאת, עם כל הקושי שבדבר, תנסי להתעלות על עצמך והדחפים הראשוניים של לעשות לה "דווקא" ותראי לבד איך נבט קטן (של כעס ואשמה) גדל וצומח לעץ מלא ענפים ועלים רעננים (עצמאות? מישהו אמר פה "עצמאות"?).