לא כל כך חשוב אבל...

עכשיו אני קצת מצטערת על ההודעות שכתבתי וביקשתי שלא יועלו (תודה לך ענבל על כיבוד הבקשה שלי) יותר לא אראה את אותן הודעות שאת התוכן שלהן אני בקושי זוכרת, ולא שזה כל כך חשוב, זה בכלל לא חשוב, אלא שזאת בדיוק הנקודה, שום דבר לא חשוב, לא אמיתי ולא רלבנטי, נראה לי שזו תמצית החוויה אולי אפילו ההוויה שלי. ולכן לא קורה לי שום דבר חשוב, ואין לי בעצם שום שאלות חשובות , הכל הופך אחרי זמן קצר ללא רלבנטי. אלא שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת ואני כן רוצה להיות באיזה סוג של קשר אנושי ואמיתי, שיקל עלי קצת את התקופה הקשה (אך גם עוצמתית ומרגשת) של הטיפול וגם לי יש כל מיני עניינים. אני כותבת וא"כ מרגישה נודניקית ומבזבזת מקום של מישהו אחר שאולי יש לו צורך חשוב ואמיתי. או שאני מרוקנת את הפורום הזה מכל משמעות. אני יודעת באופן רציונאלי שזה לא נכון ולא רצוי (אם כי מאוד נוח) אבל זה הדפוס האוטומטי וזו החוויה הבסיסית של "האין". אני מאוד מעריכה את דנה (שמביאה את התכנים והדינאמיקה אפילו לטיפול שלה) ואת דורותי וכל השאר, שנותנות משמעות ותוקף למקום הזה ולמה שקורה בו, למה שקורה להן בו. אולי דרך כך נותנות משהו גם לעצמן. ומעריכה מאוד גם את ענבל (שלה בלי להתכוון אני מייחסת כל מיני כוונות נסתרות, חושדת במניעים האלטרואיסטיים "כביכול" שלה ומייחסת לה תכונות שהופכות את הפורום ללא משמעותי, שרירותי, שטחי ואותי כמובן "לילדה" לא רצויה ולא ראויה שכותבת שטויות). אני חושבת שזה לאט לאט משתנה, לפחות אני מודעת לזה, וגם לצורך בקשרים עם אנשים (אולי אני הופכת לאנושית), גם אם זה קשר ווירטואלי. אני מתארת לעצמי שמה שכתבתי עכשיו יהיה לא רלבנטי לגבי בעוד איזה זמן, ונראה לי שזה לא כל כך חשוב וגם לא מעניין ובכל זאת...

הי סשה, אני שמחה שכתבת זאת, שמחה שלא ביקשת לבטל.. למה שמחה? כי זה חשוב. למה זה חשוב? כי זה מה שאת מרגישה. יש חשיבות ומקום ותוקף להרגשתך. וגם: את מאד רצויה. ענבל

הי סשה, זה נשמע נורא, הכל הופך להיות לא רלוונטי כשזה קשור בך עצמך. אם כבר השורש ח.ש.ב: שכל כך דומיננטי בהודעתך וגם בכותרת... זה חשוב מאוד שכתבת, ששיתפת, חשוב שתרגישי שיש לך מקום פה, בחברה בכלל, חשוב שתרגישי שמה שכתבת, ונוכחותך בכלל, רלוונטיות ורצויות מאוד. ענבל , נכון? אדוה