עד מתי?

עד מתי- אני ארגיש את החסר (בטיפול) חזק כלכך? אני אצא מתוסכלת מהפגישות? אני אנבור במה היה ומה לא היה עד כדי הפרעה בתפקוד היומומי? עד מתי אתן לשאלה הזו להיות מרכז המפגש ועיקר השיחה? אני מדפדפת אחורה(לא ממש, יש מנוע חיפוש...),ומגלה שגם לפני שנה שאלתי פחות או יותר את אותן שאלות, הייתי מתוסכלת מאותם דברים, וזה הופך לאט לאט מתסכול ליאוש, לעיפות. אני כבר לא בטוחה שאני במקום הנכון או הנכון לי. אני חייבת לצין שדווקא בחיים האמתיים, במציאות, הולך ונהיה טוב יותר, דברים מסתדרים יותר, אני מרגישה בהחלט חזקה יותר, וכמו קונטרה לתחושות ולתגובות שאני מקבלת בחוץ, הוא מה שמתחולל בפנים ,במהלך הפגישות ובעיקר: בינהן. קיויתי כ"כ שהוא יחזור לארץ והמציאות תהיה יפה יותר, והתבדיתי. היא קשה יותר מורכבת יותר, מעצימה את הקושי מדגישה את החסר. חזרתי להרגיש שוב קטנה תלותית חסרה. מבולבלת לחלוטין.

הי מיקי, אני בהחלט שותפה לרצונך שזה ישתנה מתישהו, אבל לא בטוח שזה יקרה. מהודעתך אני מתעכבת במיוחד על החלק שבו אמרת שהחיים מחוץ לטיפול השתפרו, ששם את חזקה יותר. בעיני, זה חשוב מכל. הטיפול יגמר מתישהו, והחיים בחוץ ימשיכו. כשתרגישי שאת חזקה מספיק בחוץ - יהיה זה הזמן לסיים את הטיפול. אל תחכי להרגיש טוב גם שם (פשוט כי אין לדעת האם זה יקרה). בברכה, ענבל

היי מיקי, זה בסדר לענות פה,בעץ שלך? אני רואה שלפחות בחוץ יותר טוב. עדיין עצוב ששם בפנים זה לא. את השלמת עם זה ? היית רוצה לנסות לשנות? השאלה מה החלק שלך ומה שלו. וגם ,אולי ,מהי מטרתך בטיפול. (אצלי אחת המטרות היא-להביא אותי לשם) יכול מאוד להיות שאני טועה- אבל מקריאה אותך נראה שהחלק שלו-מתקשה לדבר "רגשית". הוא יודע כמה זה מפריע לך שהוא לא מדבר כך? אנחנו קראנו למילים להם אני זקוקה-מילים ראשוניות. והחלק שלך -שאת חוששת [אולי בגלל זה] להביא את עצמך ,את כולך לטיפול.כמו שכתבת,עדיין בשלב התסכולים והאכזבות... אולי את גם לא סומכת על המציל?(כמו שענבל פעם אמרה)... פעם הוא הציע לי להביא תמונות,מכתבים,כל דבר שיכול לעזור לי,להביא את עצמי.ניסית? אבל מיקי- יכול להיות שזה את והוא -והשילוב של שתיכם ביחד. אולי לא היום אולי בהמשך ,כשמאוד תרצי ,תוכלי ללכת למישהו\הי שיעזור לך קצת לשחרר ולהיפתח... השאלה ,שוב,עד כמה העניין הזה חשוב לך? כי כמו שענבל כתבה ,אולי זה באמת לא ישתנה. זה עושה לך רגשות זל אבל,המשפט הזה? לי זה היה עושה בהצלחה בפנים ובחוץ אדוה

כתבת שאי אפשר לדעת האם בתוך הטיפול אפשר להרגיש מתישהוא טוב יותר..למה אי אפשר לדעת? למה הטיפול יוצר טלטלה כל כך גדולה?

השתדלתי (ועדיין) לראות במתרחש בתוך החדר, מראה למתרחש בחוץ. אם אני מתקשה להאמין לכנות ולנכונות שלו, זה מיד לוקח אותי למקומות בחוץ שאני לא מספיק מאמינה. אם אני לא בטוחה בעצמי כשלא אומרים לי מילים מפורשות, זה מתקשר לי ישר לכל אותם מקומות בהם הביטחון עצמי של מתערער (לעומת מקומות בהם מחמיאים לי ואז הביטחון שלי על גבול המופרז..) וכן הלאה. ופתאום , כשאת כותבת לי לא לחכות עד שיהיה לי טוב גם בפנים, זה לא כל כך מסתדר לי. כי המטפל בעיני הוא סמל לכל אותם אנשים שדעתם עלי ובכלל חשובה לי, והעובדה שאני אכן מרגישה חזקה יותר בחוץ, שולטת יותר בסיטואציה, נשברת פחות וכו' עדיין לא אומרת, שאם מישהו ששמשמעותי בעיני ודעתו חשובה לי, יאמר לי/עלי משהו שלא נראה לי/ לו , או יחליט לא לומר לי בכלל , אין ספק שאז אני כבר לא ארגיש חזקה כ"כ. שאלתי לך ענבל, האם העובדה שקשה לי להתרכז במחוות שלו למעני, ואני בעיקר מרגישה את מה שלא... האם העובדה שקשה לי להיות בטוחה במי שאני, עי הוא עדיין לא אמר לי את דעתו... האם עובדות אלו ושכמותן, לא מולמדות שיש לנו עדיין עבודה? לא מלמדות שמה שאני מרגישה בפנים החדר חשוב ומשמעותי? האם להשלים את התחושות הללו, לא אומר להשלים עם חלקיות הטיפול?