לבנות הפורום היקרות

היום שמעתי את אחד מהשירים האהובים עלי ברדיו וחשבתי עליכן, אז רציתי להקדיש: http://www.youtube.com/watch?v=6LdlrHRF_Vw אוהבת דורותי נ.ב.- יש מצב שזו פעם ראשונה שאני חותמת ב"אוהבת"? אני? משתמשת במילה הזאת? מוזר...אבל זה מה שיצא...

תודה מקרב לב דורותי.

יופי של שיר! תודה רבה :-) ו"אוהבת" יושב עליך יופי ;-).. לילך

מפאת החרדה של להישאר אדומה, אני אקדים תרופה למכה ואענה לעצמי. הרי גם ככה אני כל הזמן עושה את זה- מנהלת דו שיח\ דיאלוג עם עצמי... לדנה- לא התכוונתי להאשים, אני יכולה גם להבין ולקבל שאין כוח לענות, ואני בהחלט יכולה להכחיל את עצמי, אין עם זה שום בעיה... לענבל- אני נושמת, סופרת עד עשר (מאה, אלף, אין סוף, אין סוף פלוס אחד וכו') ואני לא אענה היום, למרות שכפי שניתן לראות אני די נסערת. אך על דאגה הקסנקס כבר נבלע ותכף הוא יתחיל להתעכל ולהקל... אבל עכשיו אני נסערת בגלל משהו שלא קשור אלי באופן ישיר (וזה לא איכות הסביבה...). פשוט חברה טובה במשבר וקשה לי עם זה. היום אני מרגישה שהפורום הוא יותר פורקן לעצבים שלא ברור מאיפה הם באו ולאן הם מכוונים. פחות השתפכות, יותר כעס. טוב, בעצם ברור לי למה אני כועסת, וזה לא קשור לפורום. איזה קטע שבדיוק הקדשתי את השיר "קחי לך זמן" וזה בדיוק מה שענית לי...זה בכוונה? מה בא קודם? בא לי גם להשתפך, אבל אני לא פנויה לזה עכשיו. טוב, טכנית אחרי חצות זה כבר מחר, אז עוד שעתיים אפסיק לנשום ואתפנה לתשובה שקולה ומחושבת (עוד שקר מוחלט). ואולי כבר אשן, ואולי לילה שלם... ריק לי מבפנים... דורותי

הי דורתי תודה על השיר,לא הכרתי. פיצוי על אתמול ? עכשיו וידאתי שלא תישארי אדומה. קצת פרקתי אתמול בערב תסכול שלא כל כך קשור אליך ,קצת חוסר סנכרון שלי לקצב של הסביבה.מה שקרה כאן רק קצת הזכיר. לילה טוב דנה

יפה לך שלא ענית לי ושהשארת אותי אדומה. אני רואה בזה טרחנות, ושמירת טינה. כנראה שאנחנו באמת לא בנות שיח. כנראה שכך זה טוב... לי לפחות.... שלא תגידי שלא ניסיתי...

טוב, כבר הרבה זמן אני רוצה ושכחת לשתף בקטע שפורסם בכתב עת לפסיכיאטריה נובמבר דצמבר 2009. הקטע נוגע לשאלה שמדי פעם עולה כאן מחדש, אבל אני מאמינה שהרבה מאיתנו עוסקות בה באופן אישי...כי לפי החישובים די הרבה מהפונות הקבועות עוסקות במקצוע טיפולי בעצמן. אז אצטט קטעים נבחרים: "זה מפגש של קבוצת פסיכודרמה במחלקה להפרעות אכילה במרכז רפואי גדול במרכז הארץ. שיר היתה מטופלת שהעזה להיות בה בעת גם סטודנטית לעבודה סוציאלית ולקרוא בזמנה החופשי ספרים שעסקו בסוגיות טיפוליות. עידית היתה המנחה, אשת מקצוע עם ניסיון ארוך שנים בטיפול. שיר ישבה על כיסא כחול ולא נוח שהיה ממוקם בחצי המעגל שהמטופלות במחלקה הרכיבו מול כסאה הכחול של המנחה. כשהתבקשו להגיב לדברי אחת הבנות ושיר דיברה, עצרה אותה עידית ואמרה: "הידע שלך הוא המכשול שלך בדרך להחלמה". שיר שתקה. היא הרגישה שמישהו דוחף אותה מצוק גבוה והיא לא מפסיקה ליפול. משך כל אותו מפגש הדהד בראשה המשפט והיא ניסתה להבין למה בדיוק התכוונה המנחה. כשתם המפגש, ניגשה שיר אל עידית והחליטה פשוט לשאול. עידית אמרה לה בפשטות שההתעסקות שלה בתיאוריות טיפוליות מרחיקה ממנה את האפשרות להחלים. שיר ענתה לה שהיא לא ממש מסכימה ושלדעתה הידע מאפשר לה חקירה עצמית מעמיקה יותר. עידית גרסה שהוא מפריע לשיר, כיוון שהוא גורם לה לבחון את מה שהיא קוראת על עצמה. שיר לא לגמרי הבינה מדוע הבחינה העצמית הזו בעייתית כל כך. הרי גם פרויד ביסס הרבה מהתיאוריה שלו אודות החלומות מתוך החלומות שלו עצמו ומחקירה וניתוח שלהם. עידית הביטה בה רגע ארוך ואמרה: "ההבדל בינך לבין פרויד הוא שהוא לא היה חולה ואת כן!". ... "הם לא אמרו שבמצבי הנוכחי כדאי שלא אעסוק במקצוע, או שעדיף שאתחזק קצת. לא, מבחינת הצוות שטיפל בי, המצב הנפשי שהייתי בו בגיל 20 הוא זה שיקבע את כל עתידי. הצוות ראה רק את הצדדים החולים שהיו בי, את הצדדים הקשים, המפורקים. הם לא הצליחו לראות את הצדדים הבריאים, היפים, את כל אותם צדדים שהובילו אותי לבחור במקצוע. מבחינתם, לא היתה כל אפשרות לשיפור, להחלמה. גם אם ארגיש טוב יותר, תמיד אהיה "אחרת". אף פעם לא מספיק טובה. לא ראויה להיות עובדת סוציאלית, לעבור לצד "שלהם". כן, על זה אני מדברת כשאני מדברת על סטיגמות מצד אנשי מקצוע ומטפלים. פסיכיאטר יכול אמנם להיות נחמד למטופל שלו, לחייך אליו ולשאול אותו לשלומו, אך פעמים רבות אותו מטופל יישאר לנצח עבורו חולה נפש ותו לא. רבים הסיכויים שהוא לא יראה בו צדדים נוספים מלבד המחלה שלו. ומה שבטוח, מה שיגן על אותו פסיכיאטר, זאת המחשבה שאותו מטופל לעולם לא יוכל להגיע למקומו שלו. זוהי חשיבה סטיגמתית ומי שממאן להכיר בה, משקר לעצמו במצח נחושה. הכאב הגדול טמון בעובדה שהיחס הזה מגיע דווקא מאנשים שמהם אנו מצפים להגן על נפגעי הנפש, לשמור עליהם, לטפל בנפשם. במקום זאת, הם רק פוצעים אותם יותר ויותר. אני לא נכנעתי לסטיגמות ואני נמצאת בשנה האחרונה ללימודי. אבל מה עם כל אלה שכן נכנעו? מי מגן עליהם כאשר אפילו אנשי המקצוע והמטפלים נכנעים בעצמם לסטיגמות הקיימות בחברה כולה?" מרים גולדברג, סטודנטית לעבודה סוציאלית, בר-אילן **אני חייבת לציין שאני זכיתי ליחס שונה ואולי אפילו הפוך מכל אלו מסביבי ויודעים על מצבי הנפשי... אבל בנות, לא להכנע! אנחנו יכולות להיות גם פסיכיות וגם לטפל באחרים! (היא הזכירה את פרויד, אבל מה עם קליין, אנה או לשעבר שהפכה למטפלת, המטופלת של ויניקוט מחרדות פסיכוטיות והכלה שהיתה מטפלת בעצמה, ביון שסיפר על פנטזיית אוננות על רכבות, ואף ויניקוט בעצמו שהיה חביב מאוד אך סבל מדיכאון קשה... זהו, אחרונה ודי... לילה טוב...הקסנקס מחלחל... דורותי

הי, המטופלת של ויניקוט ההיא, קוראים אותה מרגרט ליטל.(במכוון בחרת שלא לקרוא בשמה?.. משערת משום מה שאת יודעת את שמה...) דורותי, קראתי את תגובתך בעץ שפתחתי למטה ואיכשהו משהו שם שיתק אותי קצת...אולי השאלה לגבי אמא שלי ???? זו הסוגיה המרכזית שאני עסוקה בה איתה בתקופה האחרונה יחד איתה.. בכלל לא פשוט....גם אני שואלת / מבררת איפה אמא שלי היתה, מה לגבי הנוכחות/נפקדות/חודרנות/פוגענות/בורדרליין ועוד מטעמים טובים וערבים לחיך.. לגבי האימוץ של ענבל אותך נראה לי שלפעמים היא מוכנה בחפץ לב ולפעמים לא כל כך..אולי תשאלי אותה ישירות ? אבל שמת לב מתחת לאיזו שמיכה רכה ועוטפת ענבל הזמינה להכנס??? כן, ענבל לא ספונטנית, אולי טוב שכך...?? אבל תודי, היא באמת נשמה גדולה..את מרגישה את הרצון, האיכפתיות,איזו כנות ..את מרגישה ורואה את המקצועיות שלה משולבת באנושיות.. כן היא טועה/תועה..גם תוהה..גם משתפת בתהיות הללו .היא מביאה איתה שקיפות רבה ..... וואוו, נראה לי שנסחפתי.. טוב, איך את מצליחה כך לחסל אצלה כל כך הרבה טישו ?? איזה כיף לך... אולי תלמדי אותי איך עושים את זה ?( את חושבת שאם אתחיל לשפשף את העיניים הם יתחילו להאדים ולהזיל נחילי מים ? זה הפטנט להורדת מים מהעיניים ) ..את משאירה את חותמך ואולי קצת גם את חוטמך שם בחדר...?? אולי אם אחשוב באופן כזה אצליח אף אני להשאיר בחדר כמה טישיו משומשים ? מה את אומרת? כך אדע שאני "נשארת"גם כשהולכת.. אני כל כך צינית איתה לגבי הטישו שנמצא בחדר... נ.ב לא בטוחה שמצליחה לחדד לעצמי כל כך את ההבדלים בין רצון לצורך..יכולה לסייע מעט ? דפי. :)

היי דורותי ישנו מושג שאת ודאי מכירה אותו "המטפל הפצוע" רבות נכתב על היכולת לטפל וכן על השאלה האם מטפל שהוא עצמו פגוע יכול לטפל והוביל מטופל למצב התפתחותי שהוא עצמו לא יגיע איליו עד כמה שזכור לי, התשובה בשורה התחתונה היא "כן", וניתנות דוגמאות בדומה למה שתיארת בהודעה שלך. יש איזה מאמר שעוסק בסוגייה אך אינני זוכרת את שמו כרגע. בנוגע למטפל הפצוע - הנה כתובת של מאמר קצר וחביב באתר של פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=2446 בברכה,