ענבל - "אין יראת אלוהים במקום הזה "

ענבל, אני לא מצליחה להתגבר על הכאב שגרמו לי. אני רוצה לחזור להיות ברגע שלפני. חוויתי שבר, ואני לא מצליחה להתגבר על התחושות. אני מרגישה את זה בגוף וזה לא יוצא ממני. למה זה כל כך חזק? למה אני לא יכולה לחזור לחמדה שהייתי בה לפני מה שהתארע."לא האמנתי שעוד אשאר בחיים הפעם". ענבל איך יוצאים מזה? איך אפשר שלא לתת לזה לגרום לביטול עצמי, לתחושת אפסיות ולצורך בכיליון? "שבכל השנים שתבאנה כמוני תהיי נבהלת ולא תשמרי מאש ולא מנחשול בים, וכמוני לא תאחז בך יד למשוך אותך לאחור מפני סכנה. איו אהבה במקום הזה זולת אהבה בשניים. ומי שקרע אותי מעלייך לא היתה יראת אלוהים בליבו ולא תהיה"

יפעת, את בחיים. כאבך מעיד על כך. לא ניתן לחזור אחורה ולמחוק את הפגיעה, אבל אין בפגיעה משום ביטול שלך. היי קשובה למה שקורה בתוכך רגשית, למה שקורה ביחסים כאן עם המשתתפות האחרות. אם תביטי היטב, תראי שיש בכך הרבה חיים, רגש, רוך ויופי. אין כאן כל ביטול עצמי, אפסיות או כיליון. להיפך. בברכה, ענבל