זה מיאש

אני בטיפול כשנה, ושום דבר לא זז-רק נסוג. בטיפול אני לא מסוגלת בכלל לדבר כמו שצריך עם המטפלת,לא אוהבת אותה. היא כ"כ שונה ורחוקה. ואין לי יכולת נפשית לכתוב לה. ובתקשורת בפה אני מידי אחרת, ולא מסוגלת להגיע איתה לרובד עמוק ורציני. החיים שלי ללא מוצא. ואין שום סכוי באופק. נורא- אבל מחפשת בית קברות שיאכסן אותי... כותבת כי אני צריכה בדל של תקוה, מה עושים?

שלום אתי, את מתארת טיפול שאין בו קשר, אין חיבה, אין דיבור, אין תוצאות. עלייך לתאר לה זאת. אם גם היא מתרשמת כך, צריך לחשוב על יעילות הטיפול והמשכו. בברכה, ענבל

היא רוצה שנחזור לפעם בשבוע (ולא פעם בשבועיים) אבל ההיתי כך מלא זמן ולא היתה שום התקדמות,ולכן זה יצר כעס. אז חשבתי שעדיף להרגיש פחות את הבזבוז ושיניתי לפעם בשבועיים. אני יודעת שהפסיכולוגים הם עם אצילי וטוב, אבל יכול להיות מקרה יוצא דופן של מטפלת עם שיקול קצת סוביקטיבי(בכיס) מצידה? כתבתי בהודעה הקודמת שהחיים שלי ללא מוצא. ואין שום סכוי באופק. ואני כותבת כי אני צריכה בדל של תקוה, מחכה לזה......אפשר? כתבת לשקול את המשך הטיפול ואולי לעזוב את הטיפול, אז מה יהיה עם הסיבה לטיפול?