לדנה

אני פותחת עץ חדש כי אני לא עומדת בבלאגן שהולך כאן, כל כך הרבה עצים מסובכים ומפותלים...תמיד כשאני נסערת אחד הדברים שעוזרים לי זה לנקות. את צריכה לראות את הבית שלי בתקופות מבחנים...מבריק. לגבי עדשים עם ג'לי- לכי על זה, בתור אחת שלא אוהבת לא עדשים ולא ג'לי זה לא נשמע לי כזה סטרטאפ, אבל בטח יהיו כאלו שיאהבו. אפשר גם להמשיך עם זה סוכריות גומי בעדש, סוכריות קופצות בעדש- זה נראה לי שווה טעימה... לגבי ענייננו האמיתי- רכיכות (עם שורוק)- אני מרגישה שפעם הייתי חשופית, אבל בלי רעל, רק תמימות על סף הטמטום שנבעה מהכחשה של כל מה שקשור לתוקפנות ולמיניות (עדיין בעיה קיימת). לא מזמן נזכרתי שאמרתי לפסיכולוגית שלי בגיל 15 על משהו שגבר מבוגר (בסביבות גיל 40) אמר או עשה לי ואמרתי שלא יכול להיות שיש לו כוונות מיניות כי בגיל הזה כבר אין עיסוק במיניות, היא אמרה לי שזה לא נכון, ולא האמנתי לה שגם מבוגרים מתעסקים בזה...לצד ה"טמטום" הרגשי, כבר לא הייתי בתולה. היה פער ענקי בין מה שהייתי לבין מה שהפכתי להיות בין יום. ברגע שנשארתי לבד, כל הסכרים נפתחו... בגיל 12 עוד הייתי משחקת בבובות (אבל זה סוד) ובגיל 15 כבר חיה חיים פרועים על כל המשתמע מזה. אז הייתי חשופית שפיתחה מעין קליפה קשוחה שמאוד לא התאימה לה, וכל פגיעה ריככה עוד יותר את הבפנים והקשיחה עוד יותר את המעטפת, והפער הלך וגדל... והיום, אני בועת סבון, שמרחפת לה ומנסה לא לפגוע בכלום כדי לא להתפוצץ... לגבי המעבר לקליניקה- יהיה לי מאוד מאוד קשה כל העניין עם התשלום. אני חשובת על זה הרבה, על אולי להשאיר לה מעטפה עם צ'ק, כדי לא להתעסק עם זה ישירות מולה, וכך אוכל גם להכחיש את הנושא הזה. ואם אני משלמת על כל פגישה כל כך הרבה איך אני אוכל לאפשר לעצמי לכעוס ולשתוק ולאפשר פגישות לא משמעותיות שאולי מאפשרות רגיעה. אני ארגיש חובה לגעת בלב הפצע בכל רגע נתון כדי להרגיש שאנחנו עושות עבודה משמעותית עבור הכסף. וכמובן שכל נושא האמון ותחושות הדחייה שמופיעות שוב ושוב, עכשיו כל עניין הכסף ייכנס לזה...זה יהיה ממש קשה. מה היתרונות? לגבי הבן שלך- אשמח לחיבוק, מילדים אני אוהבת חיבוקים והמון מגע...וכיף שהוא מצליח להיפרד...אני זוכרת קשיי פרידה כל ערב בלינה המשותפת, כל ערב התחיל בהמון בכי וצרחות...ההורים הולכים ונרגעים וישנים, ולמחרת הכל חוזר... ומה שלומך חוץ מזה? דורותי

דנה השאירה אותי אדומה... הבנתי את התרגום, סליחה על האשמות השווא... אני בדיוק יושבת ומתלבטת (כמה מפתיע...) האם לשלוח מייל או לא... האם זה חייב להיות חלק בלתי נפרד מהטיפול? המלחמה האין סופית הזאת בלהחזיק את עצמי? איך אנשים מסתדרים עם רק פעם בשבוע? לא הספקתי לדבר על חצי ממה שרציתי, על מה שדיברנו נשאר לי עוד המון להגיד, ואח"כ התעוררו עוד הרבה מחשבות ורגשות שאני מרגישה שדחוף לי לשתף עכשיו כי עד שבוע הבא כבר יהיו אלף דברים חדשים ולא יהיה לזה זמן. אוף, נראה לי היום אני ארשה לעצמי...אין לי כוח כבר. אני כבר שעות שוכבת \ יושבת, לא עושה כלום, פשוט חושבת, לא מצליחה את עצמי לשום עשייה, זה כל כך מתסכל. דורותי

הי דורותי, לא אשאיר אותך אדומה, על אף שאת ממילא כחולה.. אני חושבת שאולי אותו דבר שקרה כאן קורה בטיפול - המון מילים, המון רצון, המון מצוקה - אולי זה כ"כ מלא וגדוש אצלך, שאין בך מקום להכניס משהו (אינטרפטציה, אמפתיה, שאלה, מחווה)של מישהו אחר. אולי גם אם זה מוגש לך, את חולפת על פני זה בדרך לדבר הבא שיש לך להגיד, בלי להתעכב רגע - להכניס לתוכך, לבדוק, לחשוב על זה.. מה דעתך? ענבל

ממש לא התכוונתי להשאיר אותך אדומה,פשוט היה לי הרבה מה לכתוב,וכל פעם שניסיתי קרה משהו אחר ולא יצא,ותכננתי בערב לכתוב לך בשקט.גם ככה יש כבר נקודה אדומה אחת בעמוד בגללי.אני לא כזו סנובית. טוב כבר לא משנה לילה טוב

דנה יפתי, נדמה לי שאיכשהו את, אולי, מנסה לקחת על עצמך אחריות רבה מידי (=אשמה...). אחריות רבה מידי באשר לסבל, החסר, הכאב של אחרים (/דמויות בחייך...). אולי יש בך קול שכזה. מאשים... ודווקא מכולם את היית איתי עם מילותייך המרגשות. המאד מרגשות. ו... אני חייבת לך תשובה בקשר לרווח הקשיח (עכשיו תורי להתנצל על העיכוב...) אז הנה - יד שמאל על ALT וימין בזה אחר זה משמאל לימין 0160, אח"כ משחררים את שתיהן וזהו. וברור שעוגת גבינה :-) שלך, איילת השחר