איזה בלאגן...

איזה בלאגן יש בפורום, איזה עומס, אני לא מספיקה\ מצליחה לעקוב...כמובן שמלבד תחושת הסחרור שזה יוצר, זה מצוין, זה מראה שהמקום פועם וחי (בניגוד לנפשותינו). ענבל, אני יודעת שאני לא אמורה להתעסק במה היא מרגישה, חושבת וכו'...אבל זה הופך להיות המוטיבציה העיקרית. אבל נמאס לי לחפור על זה...זה לא מתקדם לשום מקום... ואהבה שקטה...זה לא מתאים לי, אני צריכה אהבה אין סופית, בלתי מוגבלת (רוצה, לא צריכה). הייתי בכמה חתונות לאחרונה, ואני כל הזמן עסוקה בלספור כמה אנשים יש בחופה. גם בן זוגי יתום, לי יש רק אבא (חצי אבא), אין סבים וסבתות בכלל, דודה אחת...זה יהיה כל כך עצוב. אין אירוע שמדגיש לי יותר את החוסר מאשר חתונה. אני לעולם לא אתחתן כי זה יהיה יותר טראגי ממשמח. זה כל כך קשה להיות לגמרי לבד, מבחינה אובייקטיבית. יש לנו רק אחד את השני ואתמול רבנו (ריב קטן וסתמי). אז זהו אני לגמרי לבד וישר מתעורר בי צורך עז לפגוע בעצמי, לגרום לו להתחרט שהוא התנהג אלי ככה. בזה אני נלחמת, אבל אני אשלח לה מייל ואגיד גם לה שאני מקנאה בה ובחיים המושלמים שלה ובחתונה המושלמת שהיתה לה, בטח היתה מאוד יפה בשמלה לבנה, וזה היה היום שלה ואמא שלה רדפה אחריה לכל מקום, וכולם רק דאגו שיהיה לה טוב, כי זה היום שלה. כן, אני משליכה, אני יודעת, אין לי מושג איך החתונה שלה נראתה ולא באמת אכפת לי. אכפת לי שלי לא יהיה, לעולם. לעולם לא ארגיש שיש לי גב ומשענת, ושמישהו יחשוב על האושר שלי, ועל פינוקים קטנים כמו שמלה ותספורת. אם ארצה זאת אצטרך לעשות הכל לבד, ולחוות את זה לבד. החיים האלו לא זורמים לי...אני שוקלת לחתוך... דורותי

ענבל... את כאן? גם הצלחתי לא לשלוח מייל בסוף, וגם השלמנו... אבל אני לא מרגישה מלאה. קצת יותר רגועה, אך עדיין לבד.

מתנצלת על תרומתי לכאוס השורר פה. הנה פתחתי עץ וכבר הוספתי לו עוד שני ענפים...אני סובלת...ידעתי ששבירת השיגרה תשפיע על הקיבה שלי. בא לי להתאבד. כל היום וכל יום אני על נדנדה- פעם למטה ופעם למעלה (אבל לא גבוה), וכבר אין לי כוח למלחמות ולקרבות האלו. זה דורש ממני מאמץ נוראי לשמור לא ליפול, כלומר, לא להשתפך, לשלוח מייל, לחתוך (וזאת על אף עיסוק אובססיבי בתכנונים של איך איפה וכמה), לא לחשוב על אמא, לא לחשוב על אף אחד במשפחה שלי, כי כולם קשורים להמון זכרונות קשים. אני כמו בפינג פונג עם המחשבות הודפת והודפת, וגם על דובים לבנים אסור לחשוב... אני לא באמת רוצה למות, אני רק רוצה קצת שקט...ויש לי כאבי בטן ואני לא מצליחה להירדם ואין לי שקט. אז הכניסות לפורום הן הרגעים שאני לא מצליחה להדוף את הכדור, ומרשה לעצמי קצת לבכות, עד סיום כתיבת ההודעה. ככה זה מובנה ויש לזה סוף.יש הודעות שלוקח לי עשרים דקות לכתוב. אולי זה גם רגע אוורור, רגע לעצור ולנשום, קצת לשחרר, לפני שמרימים את הכדור וממשיכים במשחק...אולי אם הייתי סינית היה לי יותר קל בחיים. וסוף שבוע לפנינו...איך אלוהים בבריאת העולם לא התייחס לכל הצדדים הקשים שיש בשבת? הוא לא צפה שלאנשים יהיה דיכאון? שהם יהיו בודדים? כן, אני יודעת...לכל דבר יפה או טוב יש גם את החוסר שלו... טוב, נרים את הכדור ונמשיך... שבת שלום וכולן (שישכון שלום במוחינו ובנפשינו, על הפלסטינאים וויתרתי מזמן...) דורותי נ.ב.- ביררתי על מרקו, הוא מצא אותה חולה וגוססת וכשהיא ראתה אותו שבו אליה כוחותיה...חבל שזה לא קורה עם כל האמהות החולות והגוססות...

הי, אז מה, 3 מיילים לפורום במקום אחד אליה?.. פידבק קצר ממני על התרומה לבלגאן - מרוב שהעץ שלך נראה מלא, כמעט פסחתי עליו.. מתקשר לי קצת למה שכתבתי לניצן. בברכה, ענבל

הי דורתי חזרתי הרגע מיום הולדת של אחיינית שלי בגן. אתמול כל היום חשבתי כמה יהיה עצוב.עברה עליה שנה ממש לא קלה,ההורים שלה נפרדו,וקצת אחרי גם אמא שלי נפטרה.והיו אמורים להיות לה בחגיגה רק שני אורחים.אמא שלה ואבא שלי.ממש עצוב. אבל אז החלטנו שזה לא יקרה.ולמרות שיש לימודים היום אחותה הצטרפה ואפילו אח שלה בא למרות שהוא גר עם האבא מחוץ לעיר.וגם אני והבן שלי הצטרפנו.היה הרכב לא שגרתי לאירועים מסוג זה ,אבל היה שמח ואוהב. וממש לפני כמה חודשים יצא לי להיות בחתונה ביום שישי בצהרים.זה היה באיזשהו פאב .לקראת החופה ביקשו לצאת לדשא והוציאו משהו שנראה כמו סדין עם ארבע מקלות.כל אחת מהמקלות החזיק חבר קרוב אחר.כמובן שהחופה הייתה לא שגרתית אבל מאוד מרגשת. לא כל חתונה צריכה להראות אותו דבר.והאמת הייתי בהרבה חתונות בחיי,נראה לי שדווקא זאת אני אזכור הכי הרבה. היה ממש כיף.לא חייבים תמיד לקלוע לשבלונה השחוקה והמוכרת.זה די משעמם.והאמת,לארגן חתונה זה לא משהו כל כך כיף.יש המון מתח והמון לחצים,מכל הצדדים.ובסוף מגיעים עם הלשון בחוץ ובמילא מההתרגשות לא זוכרים כלום.מזל שיש תמונות. אני חושבת שבכל אירוע משמעותי בחיים יש רגע שקצת עצוב והחסרון של אמא פתאום מודגש יותר.זה לא אומר שצריך להפסיק לחיות. למרות שדווקא חתונה לא באמת חייבים,אפשר לחסוך תכסף. סוף שבוע נעים דנה