"אני דף של נייר שלא נכתב עליו דבר"

היום הייתי רוצה להיות כזאת. "שלא יתנו בי סימנים". או אולי רק למחוק את הכאב. במחק. נשארים קצת סימנים, עקבות, אחרת יהיה ריק מדי. לך, ענבל, רציתי לומר שמאוד עזרת לי אתמול. בשעות הקטנות של הלילה, במילים שלך היתה נחמה. מדהים איך מילים מחברות בין אנשים. שהמכתב אכן מגיע לתעודתו. האם משהו ישאר, יצרב מהמרחב הוירטואלי הזה כשכבר לא נהיה. האם יהיה אפשר להתחקות אחר "חליפת המכתבים" הזו, כמו כאלה שמוצאים בארכיבים, בגנזים. ומה ערכו של ארכיב הנפש?

הי יפעת אהבתי את הביטוי 'ארכיב הנפש'..אני אכן חושבת שגם כאשר הדפים האלה ידפדפו להם הלאה , הרישום בנפש עוד נשאר, נשאר חותם. לצערי, זה כך גם עם צלקות. אני רוצה לקוות עבורך, שדווקא כן ייכתבו על נייר נפשך דברים, דברים טובים. כמו כאלה שנכתבו כאן ממך לאחרות ומהן אלייך היום. אין דבר כזה 'בלי להשאיר סימנים'. מי שחי משאיר סימנים אחריו ובתוכו. מאחלת לך שתוכלי לחיות עם הסימנים, ובעיקר - לדפדף אחורה וקדימה, שלא יהיה בכל פעם רק דף אחד שאפשר לקרוא בו.. ענבל

ראיתי תוכנית בנשניואל ג'יאוגרפיק, על פגיעות של מטאורים בכדור הארץ ופלנטות אחרות, על הירח למשל יש הרבה סימני פגיעות, כל פגיעה נשארה כמות שהיא במשך מיליוני שנים, אבל על כדור הארץ שהוא גוף "חי" ומאוד דינאמי, קשה לראות את הפגיעות, צריך ממש לחפש אותן, כי יש כל הזמן התחדשות ותנועה, גשמים רוחות וכיו"ב, ובני האדם אפילו משתמשים בחומרים של המטאורים הפוגעים (הראו כנסיות שלמות באיזור מסויים באירופה, שהוא למעשה מכתש עצום, שנבנו מאותו חומר. נראה לי שבני האדם הם מיקרוקוסמוס של הפלנטה שעליה הם חיים, גם מבחינה נפשית. אם כי לי עצמי יש המון צלקות מאוד מוחשיות מפגיעות שונות ומשונות, חלק אני זוכרת וחלק אני לא זוכרת איך ומתי, משום שזה קרה בגילאים שלא מאפשרים זיכרון מילולי, אלא שכמו שכתבת זה משאיר סימנים, הגוף זוכר.