היום הגזמתי

במצוקה שלי. נראה לי שהיא הולכת לעזוב אותי. אני לא אעמוד בזה. עוד מטפלת שעוזבת אותי. ענבל את היית עוזבת אם המטופלת שלך הראתה מצוקה קשה והיתה זקוקה לך נואשות בגלל נקודת שבר הרסנית שחוותה. היא אמרה שהיא לא מוכנה להרגיש כמו שהרגישה היום. והנה פתאום שיתפתי כאן כי אין לי לאן לברוח. איך עושים שלא יעזבו אותי? שהיא לא תעזוב? ענבל, איפה את? בבקשה עזרה! אני מחכה יומיים. הייתי היום בבית חולים בגלל שברגע שפוגעים בי אני הורסת את עצמי, הגעתי למצב של התייבשות לאחר שלא אכלתי ולא שתיתי. והמצוקה שלי עברה אליה בטלפונים והיא אפעם לא יכולה לדבר כי היא תמיד עסוקה ואני יצאתי מתוך העולם ואיבדתי את עצמי בגלל הכאב. ואני לא יודעת מה היא תגיד מחר. אתן צודקות בנות, אני חרא של בן אדם, למעשה אני תת אדם שצריך להרוג. אני מסכימה שתשפילו אותי כאן כי כולכם צודקות. אני זבל, אני באה מהאשפתות. כשפוגעים בי אני ממשיכה את הפגיעה בעצמי.

אני מאוד נסערת.

הי יפעת.. גם את ערה? מה עשית לה היום?.. תראי, יש לך יכולת לא קטנה לפגוע. לצערי, גם בעצמך. אבל גם באחרים. טעויות ההקלדה נסלחות. אני מקווה שגם היא תסלח על מה שקרה היום. אבל צריך ללמוד גם איך לכעוס. גם איך לכאוב. לא הכל מותר. גם לא בעת מצוקה. מקווה שתמצאו את הדרך להיות. מקווה שאנחנו נמצא. היום אני חושבת שהצלחנו. על אף ההיעדרות שלי והקושי שזה עשה לך. לילה טוב, ענבל

אני לא חושבת שאף אחד התכוון או אמר, ואני מרשה לעצמי לדבר בלשון כולן, שאת חרא של בן אדם וכו'. וזה מעניין, שזו אולי הפעם הראשונה שאת מפנה את הכעס פנימה. אני לא חושבת שהיא תעזוב אותך, אני חושבת שאת חשובה לה ואם היא היתה נכנעת לאתגרים היא היתה עוזבת אותך ממזמן...כי את חתיכת אתגר טיפולי... לקרוא אותך לאחרונה עושה לי מאוד עצוב, עוצמות המצוקה מוכרות לי היטב, ואני יודעת שזה פשוט בלתי נסבל. גם נורא עצוב לי לראות, כל פעם מחדש, איך אין לך שום אמון בסיסי בבני אדם ובכלל ובמטפלים בפרט (ואני מנחשת שזה התחיל עוד לפני המטפלת שנטשה). אני מאוד מקווה שאת הטיפול הזה תצליחי להשיב למסלולו ולתקן, כי היא בהחלט ראויה לאמון שלך ולכבוד שלך. ואני חושבת שחוסר כיבוד של הפרטיות הוא באמת קשה מאוד (אמרה זו שחיפשה על המטפלת שלה בגוגל). בעצם אני אהפוך את מה שאמרתי בהתחלה, את תמיד פוגעת גם בעצמך, השאלה אם במקביל גם אחרים נפגעים. אבל גם לפגוע באחרים זה קורה, זה חלק מהחיים, השאלה היא מאיפה זה בא. את כועסת מראש על נטישה שלא התרחשה על פגיעה שלא התקיימה (הכל במרכאות), כי מתי שהוא זה כן קרה. תקראי את הפרק של ויניקוט "הפחד מהתמוטטות", מאוד רלוונטי. וגם אני ככה, על סף הדלוזיות, ממציאה תסריטים שלמים על איך המטפלת שונאת אותי ומתה לסיים את הטיפול בי, ולא משנה כמה המציאות מראה אחרת... זה כל כך מתסכל שאומרים לך לא להרגיש את מה שאתה מרגיש (כעס, נטישה, דחייה, עלבון) כי זה לא מציאותי, ואתה יכול להבין שכלית שזה לא מציאותי ואין כאן לכאורה שום סיבה לפגיעה, אבל מבפנים אתה מרגיש שזה נכון! וכל כך הייתי רוצה להגיד לך תקשיבי לקול המציאות, תקשיבי למה כולם מסביב אומרים לך...אבל אני יודעת כמה זה לא פשוט. אבל אולי תשתפי קצת יותר, זה לא חייב להיות בצורה שתחשוף, חוץ מזה כל יומיים בערך מתחלף כאן דף (ומה באמת יש לנו להפסיד בחיים? וגם תמיד אפשר להכחיש). מי פגע בך כל כך שהביא אותך לכזו נסערות? ולמה? ואיך? כי בזה שאת מספרת בכלליות על פגיעה, גם את נשארת עם הכל לבד, גם פחות אפשר להתייחס באופן אישי למה שקרה וגם זה מאוד מופשט, כמו ציור אבסטרקטי שברור לך איזה רגש הוא מבטא, אבל לא מאיפה הרגש הזה בא... אני חושבת שגם לשתף, ולחשוף את עצמך, ואת החולשות שלך- ירכך אותך. ואולי תגלי שזה לא כל כך נורא...שלא משתמשים בזה נגדך, שלא נחשפים וכו'. תעשי ניסיון, אם תרגישי לא בנוח תחזרי למבצר... מקווה שתרגישי יותר טוב דורותי דורותי

ממש נחמד לחזור לדבר. מקווה שהפעם נוכל ללמוד ביחד לדבר אחרת. זה מה שהייתי רוצה בשבילי. אין לי ספק בכלל שאת מיטיבה לקרוא אותי. ובשביל זה, אפשר שצריך, כמו שאמרת, "קוראת מנוסה ומיומנת". אז כל הכבוד לך!